בוקר של שלוש זריחות

לפני כמה ימים שאלתי: האם יש קשר בין אפיית לחם לאופטימיות,
כל מי שחכם ונבון יבין ששאלה כזו יכולה לעלות רק מתוך הגילוי שקשר כזה ישנו.

ואכן!
לפני כמה שבועות, בעוד אחת מהשיחות  בחדר הכושר,  

ראובן סיפר לי שהוא אוהב לאכול עוגות.
שאלתי אם הוא מכין את העוגות, והוא ענה שאלו עוגות קנויות.
והתנצל שהוא לא יודע להכין עוגות.
שאלתי אם הוא הכין פעם עוגה, או אפה לחם.
- "לא. אף פעם! אני לא יודע".
– "אז בעצם לא ניסית. אם תנסה תוכל לדעת".                                    
ראיתי אותו מהנהן בהסכמה תוך שהוא ממשיך לדווש באופניים שעומדות במקום.
– "זה ממש פשוט. תמצא המון מתכונים באינטרנט".
ראובן הנהן שוב,  במבטו ראיתי את התוכנית שהוא מתכנן לחפש ולמצוא באינטרנט, ללחם הבא שיכין בעצמו ואמר:
– "אחפש באינטרנט".
כשבועיים לאחר מכן, מדווחת לי עוד ידידה מהקאנטרי בעברון:
– "שמעת? ראובן אפה לחם כמו שהצעת לו, ויצא לו טעים!".

עבר עוד שבוע, או אולי יותר, ושוב נפגשתי עם ראובן,
- "אביבה סיפרה לי שאפית לחם!"
-"נכון, הוא תפח כל-כך. אכלתי את כולו לבד!"
-"אתה רואה! עכשיו אתה יודע!
   פשוט קודם לא ניסית, ועכשיו ניסית. הצלחת,
ובפעם הבאה כבר תדע שהלחם צריך להיות במקום חמים, כדי שיתפח".

שבוע אחר-כך ראובן קנה מיקסר משוכלל והכין עוגת תפוזים.
אני הצעתי לו שאת הלחם כדאי לו ללוש ביד.
-"זו גם פעילות פיזית, וגם ככה מרגישים את הלחם".

ומה הקשר לאופטימית?
כששאלתי אותו אם הוא מכין בעצמו את העוגות שהוא אוכל,
והזכרתי את החומרים שמוסיפים לעוגות כדי להאריך את חיי המדף שלהן,
ראובן היה עדיין פסימי כלפי סיכויי ההצלחה שלו לאפות עוגה,
ובוודאי להצליח ולאפות לחם, בעצמו.אחרי השיחה הראשונית שלנו,
ראובן כבר היה אופטימי כלפי היכולת שלו לאפות לחם.

לשנות את המילים, לשנות את הגישה

עם התחושה הזו הוא חיפש ומצא מתכון,
ובחר במתכון די-מורכב, אפילו.
בזכות האופטימיות, ראובן ידע שיש סיכוי שהלחם שהוא אופה,
החומרים שהוא קונה, הזמן שהוא משקיע, החיפוש באינטרנט,
הלישה, הציפייה לתפיחה, חימום התנור, הכנסת הלחם לתנור, 
יפיקו לו לחם.
כשהלחם יצא מהתנור, אמנם לא תפוח כמו לחם מהסופר,
ראובן נהנה מהלחם שהשקיע בו את כל מה שתיארתי למעלה ועוד יותר מאלו. 
ראובן שם בלחם רק קמח מלא, ונתן לו לתפוח בחדר לא מחומם.
בפעם הבאה הוא ידע למה הלחם לא תופח, ויבחר להכין לחם בריא ונמוך.
או לחם תפוח ובריא פחות.
זו כבר תיהיה הבחירה וההחלטה שלו.
עכשיו הוא יודע לאפות לחם, לאפות עוגה, ויש לו תוכניות להכין חלה ליום שישי ועוד כמה עוגות. 

לפעמים יש לנו אופטימיות טבעית,
ואנחנו הולכים לקראת מהלך חדש מתוך ידיעה שיש לנו את כל מה שדרוש כדי להצליח.
ומצד שני, כשאנחנו פסימיים לגבי הסיכויים שלנו להצליח,
אנחנו אומרים ש"אנחנו לא יודעים", כשבעצם לא ניסינו, ולא חיפשנו מידע. 
ובעצם, אנחנו לא מעיזים לנסות.
אופטימיות מחליפה את הפסימיות ואת החשש.               

מקסימום נכשל,
ורק אם נכשל נוכל להשתפר בהמשך. 
ואז נדע איך נצליח יותר בפעם הבאה.

רוצים להיות אופטימיים, כדי להעיז, לנסות ולהצליח?
היכנסו ל www.hagitst.com 
וקבלו גישה ל10 וידיאוטיפים,
שיתנו לכם כלים מצוינים להוספת אופטימיות לכול התמודדות ופריצת דרך בחייכם.

ליום כתום,
חגית

ד"ר ברברה פרדריקסון מציגה את ספרה: יתרון החיוביות.
מהה עושים לנו רגשות חיוביים?
איך הם משפיעים על הכימיה של  הגוף שלנו? 

אמנם כבר עברו כמה שנים, היא מסבירה את הרעיון על רקע מצע בבחירות של ברק אובאמה.
ולכן היא מתחילה בתקווה שאובאמה מציע. אופטימיות בונה תקווה,
 שעושה אותנו גמישים יותר, ופותחת את הלב וההכרה שלנו, לרעיונות ולאנשים, גם אם הם שונים מאיתנו וזרים. 

 פסימיות מוזנת מפחד, סוגרת אותנו גם כלפי מי שאיננו שונה מאוד מאיתנו.

כשאנחנו מטפחים ומזינים את הצד החיובי שבנו היום, אנחנו תורמים לבריאות ולהרגשה הטובה שלנו, היום, מחר ובכל יום נוסף של חיינו.
ד"ר פרדריקסון מציעה לשים לב אילו פעילויות גורמות לנו להרגיש טוב, ולעקוב אחרי הרגשות שלנו באופן יום-יומי.
כשנדע אילו פעילויות גורמות לנו להרגיש טוב. ניתן להן קדימות בסדר היום שלנו, וכך נוסיף תחושות טובות ורגשות חיוביים ליום-יום שלנו.
ואם נחזור להתחלה, נוסיף אופטימיות, תקווה, פתיחות, גמישות בריאות לנו ולעלום שסביבנו.

אהבתם?
התרשמתם?
אתם חולקים על הרעיון?
כיתבו למטה מה דעתכם! 

תגידו, גם הנמלים שלכם לא סומכות עליכם?
תגידו, גם אתכם הן ממשיכות לבדוק, לבדוק שאין פרורים, לבדוק שבאמת נקי?
כי הנמלים שלי הם כאלו.
ובקיץ הן ממש לא סומכות עלי ובאות בהמוניהן.
ואצלי נקי, ופירורים? אם היו פירורים הנמלים כבר מזמן אספו אותם.ועדיין הן ממשיכות לבוא.
ואני שואלת את עצמי: בשביל מה הן באות? מה הן מקוות למצוא אצלי?
כי אין. נקי אצלי.
בעצם יש להם סיבה אחת לבוא, אבל זו סיבה קטנה ומקומית. אז הן בטח חושבות שיש עוד. ומתפזרות. 
הנמלים הן לא יצורים שיתייאשו.
הן באות לאוכל של לילי, החתולה שלי. הנה תמונה שלה.
ומה אני עושה כדי שהן לא ימלאו לה את האוכל בנמלים?

אני לוקחת צלוחית, ובצלוחית שמה את האוכל שלה. ואז אני לוקחת את הצלוחית ושמה אותה בצלחת קטנה
וסביב לשולי הצלחת, בתוכה, אני שמה קינמון . אבקת קינמון.
ידעתם שנמלים לא אוהבות קינמון?
גם אני שכחתי. שי הזכיר לי השנה.
העיקר שיש פתרון: פתרון הקינמון.

להתראות,
חגית סימן-טוב, מלמדת אופטימיות
קבלו את המדריך לאופטימיות בזמן משבר 

להתמודד עם סרטן- בדרך האופטימית:
 בסדר, אז יש יש סרטן בשד שלי, אבל חוץ מזה- אני בריאה. כי הסרטן והבעיה בכבד, הם לא הדברים שמפריעים לי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה לחיות אותם.
ככה הרגשתי בשלוש הפעמים שהיה סרטן בשד שלי.
מעולם לא תיארתי לעצמי שיהיה סרטן בגוף שלי מתישהו. וגם לא היתה לי שום דרך להתכונן.
וביום קיץ אחד בשנת 2000, כשבאתי למרפאה בגלל הכתמים שמצאתי על הסדין בימים האחרונים, וכששלחו אותי לאולטרא-סאונד וממוגרפיה וביופסיה, זה עדיין לא עלה בדעתי. אף-אחד גם לא אמר לי שזו אפשרות. ואחרי שנתיים שוב, ואחרי עוד ארבע שנים שוב.

אז יש סרטן בשד שלי. בשמאלי ובימיני, ואחר-כך שוב בימני, שבעצם כבר אין שם שד, ומצד שני . ברור לי שחוץ מהסרטן בשד שלי, יש עוד הרבה בגוף שלי ובעצמי ובחיים שלי. וכל אלו בריאים.

ובזכות זה מעולם לא חשבתי להגיד או להרגיש חולה. וגם כשהיתה בעיה בכבד שלי. אפילו שבסוף עברתי השתלת כבד.

ומצד שני כשגיליתי, בעצמי, שלבעיה שיש לי בכבד יש פתרון אחד- השתלת כבד, זה אפילו הצחיק אותי, כי זה לא נראה לי הגיוני: הייתי בריאה, אז-מה אם אני לוקחת כדורים 3 פעמים ביום ובכל שלושה חודשים באה לביקורת ובדיקות?

הכבד הוא אמנם חלק מהגוף שלי, אבל אם יש בו בעיה אז לפעמים 'ראיתי 'אותו בחוץ, ליד הגוף שלי.
אמרתי למי ששאל: בכבד שלי יש בעיה. הוא חולה. אני בריאה.

באחת ההרצאות הראשונות שאלו אותי מה היתה השפעה של הגישה הזו שלי, על המקום שאליו הגעתי ולדרך אותה עברתי. לא היה לי מושג. ככה חייתי, לא תיכננתי או חשבתי.

כששאלו אותי 'איך התמודדת?', אמרתי שבכלל לא התמודדתי. לא הרגשתי שאני מתמודדת. הרגשתי שעצרתי הרבה לפני ההתמודדות. (ובעצם רק עכשיו הבנתי שזו היתה הדרך שלי להתמודד (-: ).
לא היתה לי תשובה. בוודאי משכתי בכתפיים, ככה הייתי עושה כשהייתי ילדה.
מאז עברו 6 שנים ואני כבר יודעת.
אני יודעת שבזכות זה שראיתי את עצמי כבריאה- חייתי באדם בריא.
אני יודעת שפשוט הקטנתי את הסרטנים ואת הבעיה בכבד למימדים שאיתם יכולתי להמשיך ולהיות בריאה. נתתי להם מקום: באתי לטיפולים, לבדיקות, לביקורות.  לא את כל המקום.
וכל אלו יחד והאחרים, הרופאים, האחיות, ומי שמסביב, לא הצליח לשכנע אותי לשנות את דעתי.
אני בריאה, ויש בעיה בכבד/ בשד/ בשד השני. כי יש גם עוד הרבה יותר מזה בי, בגוף שלי, בחיים שלי- שבריא.
כי אני גם יכולה לדמיין מה היה קורה אילו הייתי מאמצת את השפה של הרופאים ואומרת על עצמי שאני 'חולת X'.
ומצד שני: המשכתי לחיות: לעשות את הדברים שעושים לי טוב, הדברים שבשבילם אני חיה, הדברים שאם אפסיק לעשות אותם, לא תיהיה לי סיבה להיות בריאה בשבילה. סיבות לחיות ולקום בבוקר בשבילן.
בשבילי הדברים האלו חשובים יותר מהסרטן או הבעיה בכבד שהיו לי.

כי אני יודעת בשביל מה אני רוצה להיות בריאה ולמה כדאי לי להיות בריאה.
בשבילי, אילולא הדברים האלו לא היתה לי שום סיבה שהסרטן יגמר, ושימצאו בשבילי כבד חדש ובריא.
אני יודעת שעוד אנשים יכולים לראות ולקבל את האתגרים שעומדים מולם, בדרך דומה לדרך שבה אני בחרתי.

אם גם אתם מרגישים כמוני, ותרצו לקבל ממני עוד מידע, טיפים ורעיונות לחיים אופטימיים,
כנסו לאתר האינטרנט שלי ושל 'בוקר של שלוש זריחות', בקרוב תוכלו לקבל את 'המדריך לאופטימיות בשעות משבר'  וגם נוכל להמשיך ולהיות בקשר. 

זה אחד המסרים החשובים בהרצאה שלי.
אני מספרת על הפעם השניה שבה סיפרו לי שיש לי סרטן. אחרי שעברתי את השתלת הכבד, עם שד אחד, אחרי שהראשון נכרת לפני שנתיים.  וההקרנות. ואני שוב מתכוננת לחזור לחיים ולפעילות אחרי שהחלמנו, הגוף שלי ואני, מההשתלה.
ואז שוב: יש לך סרטן. ואני כבר רוצה להתחיל לחיות.
זה ייאש אותי לגמרי.
כולם סביבי חיים, עובדים, מגדלים משפחה וילדים, ואני? בכל פעם שאני מתכננת שוב, להתחיל מחדש: מכה!
הרגשתי כמו איוב,
חשבתי שאני כמו ישו, אבל לא בחרתי להיות כמוהו. אין לי  שום כוונה כאלו.
כשמסביבי כולם ממשיכים לחיות ובקושי מכירים בית חולים מבפנים. ואני בכל כמה ימים: ביקורת, בדיקה, פגישה עם עוד רופא.
שלושה או ארבעה ימים הייתי כמו זומבי. התהלכתי בשבילי הקיבוץ בעיניים מזוגגות מדמעות. מידי פעם פגשתי מישהו שיכולתי לדבר איתה וסיפרתי לה כמה זה לא הגיוני וכמה זה לא ייתכן, ושדי-כבר: גם אני רוצה לחיות!
ואז אני זוכרת את הרגע הזה. שכבתי על המיטה על הגב, עם רגליים למטה, שוב מנגבת את העיניים מהדמעות, ואז אמרתי לעצמי: לאן אני אגיע עם אמשיך ככה?
והבנתי מיד שככה לא אגיע למקומות שבהם אני רוצה להיות. אז קמתי, שטפתי פנים, לבשתי בגדי ספורט, ונסעתי לקאנטרי (בעברון).
שני דברים קרו לי בעקבות ההבנה הזו:
הדבר המיידי: יצאתי לעשיה בכיוון אחר, כי באמת: לאן מגיע מישהו שבוכה על מה שקורה לו? אני רציתי להגיע לעוד מקומות ולעשות עוד דברים. והבנתי שלא אצליח אם אמשיך לבכות.
מצד שני מותר לי קצת לרחם על עצמי. . כי משהו לא טוב קורה לי. יחד עם זאת הרגשתי שמספיק לי. שלושה-ארבעה ימים מספיקים לי לרחמים עצמיים.
והדבר השני הטוב שקרה לי זה שלקח לי המון זמן לזכור את הימים האלו. בהרצאות הראשונות שלי בכלל לא זכרתי את הימים האלו, את התחושות האלו.
ואתם יודעים למה? טוב, זו השערה, אבל אמר לי אותה מישהו שאני מעריכה מאוד. המורה הראשון שלי, אייל ילוז מכרמיאל. הוא אמר לי שבזכות זה שנשארתי רק  מעט ימים בתוך היאוש הזה, הזיכרון שלו, של היאוש ושל מה שליווה אותו, לא חילחל עמוק לתאים ולזיכרון שלי, ולכן קשה היה לי  להיזכר בהם.
אני חושבת שזה טוב.
מה דעתכם?
האם גם אתם אמרת פעם לעצמכם: לאן אגיע אם אמשיך ככה!?

רוצים לשמוע עוד על אופטימיות?
הצטרפו אלי וקבלו ספר במתנה: על האופטימיות- 14 הסיבות שמונעות מאיתנו להיות אופטימיים באמת.