אז החלטנו לנסוע גבוה יותר, כדי לראות עוד שלג, כדי להיות ממש בתוך השלג.
זו היתה הזדמנות לשנות תוכניות, כדי לראות את השלג!

רק שעדיין לא הבנו….,
זה היה מרוב התלהבות.

שינינו כיוון והתחלנו לנסוע, לעלות.
כמה מאות מטרים לפנינו, הכביש כבר היה לבן. וגם הגבעות שמסביב.

במבוקים על-פי שי

זה היה יפה כל-כך!
ראינו את הקוליסים של הרכבים שנסעו לפנינו.
ניסיתי לנסוע עליהם.
ואז ראינו רכב אחד שנסע הצידה!
מיד אמרתי לשי: חוזרים, זה מסוכן!
עברתי לנתיב השמאלי, קודם בדקתי שאף אחד לא מגיע ונוסע בו.  שי האיץ בי עוד רגע אחד.
ואני הרגשתי איך הלב של מתחיל לפעום, חזק יותר, ומהר יותר.

הרמזור התחלף לירוק, ואני לחצתי על הגז.
האוטו לא זז. שמתי על L, (לשי יש אוטו אוטומאטי). עברו כמה רגעים והאוטו התחיל לזוז. לאט.
זה היה מפחיד.
בינתיים הסתכלתי רק קדימה. הקדימה לא התקדם. הקדימה לא התקרב.
הרגשתי את הלב של פועם, עוד יותר חזק יותר, ועוד יותר מהר.
כמה פעמים אנחנו  לוחצים על הגז והאוטו לא זז? מעט.
ממתי אוטו עושה מה שבא לו?!
בשביל מה יש לי רשיון נהיגה? הרי זה בשביל להגיד לאוטו לאן וכמה לסוע.
אתמול בבוקר לכמה רגעים החוקים השתנו.
גם הרכבים שסביבנו, נסעו לאט, ולפעמים הצידה.
ולא רק אני איבדתי שליטה.
הפעם האחרונה שזה קרה לי היתה מזמן. גם אז ירד שלג. משום מה אז זה היה פחות מפחיד. אז היתה מפלסת שלג בנתיב ממול, ופשוט עברתי לסוע אחריה. זה היה בשלג הקודם בגליל. מזמן.

עכשיו החלטתי לעשות U-turn.
לברוח. לחזור למטה.
הסתכלתי ימינה. תמיד אני עושה ככה בצמתים.
רכב אחד נסע לקראתי, ירד בכביש.
אני מתחילה להיכנס לנתיב שהוא אמור להמשיך לסוע בו. יש לי עדיין ירוק.
בתקווה מהולה בהרבה חשש ופחד, שאלתי את עצמי ואת שי:
הוא יצליח לעצור ב'אדום שלו'?

הוא הצליח!
כל מי שהיה בצומת בוודאי ראה גם את האוטו שלנו, מתאמץ לצאת מהצומת.
בכל מקרה כולם היו מספיק סבלנים, או שלחצו על הגז ונשארו במקום, ונתנו לנו לצאת.
ולהתחיל לרדת, לנסוע, למקום חמים יותר, למקום שאין בו קרח על הכביש.
לידינו נסעו רכבים, גם זה שעצר ב'אדום שלו'.
והם נסעו מהר! לא הבנתי איך, איך הם מעיזים. איך זה שהם לא מחליקים?
בעצם גם אנחנו כבר לא החלקנו, ובכל זאת: אני עדיין הייתי ב L, אחרי עוד רגע או שניים. העברתי ל 2 ול D.
ולאט לאט יצאנו משם. ירדנו בכביש לכיוון נהריה, ממולנו הים גועש, בלבן.
הלב האט ונרגע. ואוטו חזר לנסוע כמו שאני אומרת לו. שוב יש לי שליטה במצב, וחוסר האונים התפוגג.

הצלחנו לרדת, לברוח. לא נראה שלג היום. בעצם בערב בטלויזיה- בטח יראו.

אנחנו בדרך לחיפה. חזרנו לתוכנית מקורית- מוזיאון טיקוטין. 

כי שי כבר מצייר כמו יפני. ביקשתי ממנו שיצלם ציור.

במבוקים ע"פ שי 2

להשלמת האווירה והסיפור.
לקראת נהריה ראינו את השיירות שמתחילות לעלות. איחלתי להן 'אחיזה טובה'.
אנחנו בדרך למקום הרבה יותר חם. שם לא היו קוליסים בקרח.
כשהגענו אפילו לא ירד שם גשם. רק היה קר. מאוד. עצרנו לתצפית בסטלה-מאריס. מעל ים לבן שוצף. הגליל המערבי מכוסה בענן אפור נמוך.
אני שמחה שאנחנו מסתכלים מרחוק. לא היה לי נעים לחוש את חוסר האונים הזה.

אז כשאני כותבת את השורות האלו, ואני כבר יודעת שחוסר אונים, הוא יוצר פסימיות-
ושואלת את עצמי:
מה אני עשיתי כדי להחליף אותו?
מה עשיתי כדי לא להיכנע פאניקה, ומה עשיתי כדי לא לאבד שליטה לגמרי?
אני חושבת שמה שעשיתי היה להחליף אותו בעשייה, בהבנה- שאני יכולה לצאת משם. אנחנו מוגנים בתוך הרכב, ואני עושה את כל מה שאני יכולה ויודעת כדי לצאת המצב הזה. אני נוסעת קדימה, גם אם זה לאט, בינתיים זה קדימה, אני רואה את הרכבים האחרים מצליחים, אז גם אני אצליח, ואוטוטו מסתיים הלבן.
הידיעה שאני יכולה, החליפה את חוסר האונים בתחושת שליטה, תחושה של ביטחון, והם החזירו לי את האופטימיות ואת התקווה.
שתמיד אפשר לחזור אליהן.
כי לאט לאט יצאנו משם. ירדנו בכביש לכיוון נהריה, ראינו את הים הגועש, הלבן.
הלב האט ונרגע. ואוטו חזר לנסוע כמו שאני אומרת לו. שוב יש לי שליטה במצב, וחוסר האונים התפוגג.

והשלג? בפעם הבאה לא ניהיה ראשונים מידי. נחכה שישימו קרח על הכביש, יעברו מפלסות, ואז נבוא.

ואכן!
לפני כמה שבועות, בעוד אחת מהשיחות  בחדר הכושר,  

ראובן סיפר לי שהוא אוהב לאכול עוגות.
שאלתי אם הוא מכין את העוגות, והוא ענה שאלו עוגות קנויות.
והתנצל שהוא לא יודע להכין עוגות.
שאלתי אם הוא הכין פעם עוגה, או אפה לחם.
- "לא. אף פעם! אני לא יודע".
– "אז בעצם לא ניסית. אם תנסה תוכל לדעת".                                    
ראיתי אותו מהנהן בהסכמה תוך שהוא ממשיך לדווש באופניים שעומדות במקום.
– "זה ממש פשוט. תמצא המון מתכונים באינטרנט".
ראובן הנהן שוב,  במבטו ראיתי את התוכנית שהוא מתכנן לחפש ולמצוא באינטרנט, ללחם הבא שיכין בעצמו ואמר:
– "אחפש באינטרנט".
כשבועיים לאחר מכן, מדווחת לי עוד ידידה מהקאנטרי בעברון:
– "שמעת? ראובן אפה לחם כמו שהצעת לו, ויצא לו טעים!".

עבר עוד שבוע, או אולי יותר, ושוב נפגשתי עם ראובן,
- "אביבה סיפרה לי שאפית לחם!"
-"נכון, הוא תפח כל-כך. אכלתי את כולו לבד!"
-"אתה רואה! עכשיו אתה יודע!
   פשוט קודם לא ניסית, ועכשיו ניסית. הצלחת,
ובפעם הבאה כבר תדע שהלחם צריך להיות במקום חמים, כדי שיתפח".

שבוע אחר-כך ראובן קנה מיקסר משוכלל והכין עוגת תפוזים.
אני הצעתי לו שאת הלחם כדאי לו ללוש ביד.
-"זו גם פעילות פיזית, וגם ככה מרגישים את הלחם".

ומה הקשר לאופטימית?
כששאלתי אותו אם הוא מכין בעצמו את העוגות שהוא אוכל,
והזכרתי את החומרים שמוסיפים לעוגות כדי להאריך את חיי המדף שלהן,
ראובן היה עדיין פסימי כלפי סיכויי ההצלחה שלו לאפות עוגה,
ובוודאי להצליח ולאפות לחם, בעצמו.אחרי השיחה הראשונית שלנו,
ראובן כבר היה אופטימי כלפי היכולת שלו לאפות לחם.

לשנות את המילים, לשנות את הגישה

עם התחושה הזו הוא חיפש ומצא מתכון,
ובחר במתכון די-מורכב, אפילו.
בזכות האופטימיות, ראובן ידע שיש סיכוי שהלחם שהוא אופה,
החומרים שהוא קונה, הזמן שהוא משקיע, החיפוש באינטרנט,
הלישה, הציפייה לתפיחה, חימום התנור, הכנסת הלחם לתנור, 
יפיקו לו לחם.
כשהלחם יצא מהתנור, אמנם לא תפוח כמו לחם מהסופר,
ראובן נהנה מהלחם שהשקיע בו את כל מה שתיארתי למעלה ועוד יותר מאלו. 
ראובן שם בלחם רק קמח מלא, ונתן לו לתפוח בחדר לא מחומם.
בפעם הבאה הוא ידע למה הלחם לא תופח, ויבחר להכין לחם בריא ונמוך.
או לחם תפוח ובריא פחות.
זו כבר תיהיה הבחירה וההחלטה שלו.
עכשיו הוא יודע לאפות לחם, לאפות עוגה, ויש לו תוכניות להכין חלה ליום שישי ועוד כמה עוגות. 

לפעמים יש לנו אופטימיות טבעית,
ואנחנו הולכים לקראת מהלך חדש מתוך ידיעה שיש לנו את כל מה שדרוש כדי להצליח.
ומצד שני, כשאנחנו פסימיים לגבי הסיכויים שלנו להצליח,
אנחנו אומרים ש"אנחנו לא יודעים", כשבעצם לא ניסינו, ולא חיפשנו מידע. 
ובעצם, אנחנו לא מעיזים לנסות.
אופטימיות מחליפה את הפסימיות ואת החשש.               

מקסימום נכשל,
ורק אם נכשל נוכל להשתפר בהמשך. 
ואז נדע איך נצליח יותר בפעם הבאה.

רוצים להיות אופטימיים, כדי להעיז, לנסות ולהצליח?
היכנסו ל www.hagitst.com 
וקבלו גישה ל10 וידיאוטיפים,
שיתנו לכם כלים מצוינים להוספת אופטימיות לכול התמודדות ופריצת דרך בחייכם.

ליום כתום,
חגית

אמנם כבר עברו כמה שנים, היא מסבירה את הרעיון על רקע מצע בבחירות של ברק אובאמה.
ולכן היא מתחילה בתקווה שאובאמה מציע. אופטימיות בונה תקווה,
 שעושה אותנו גמישים יותר, ופותחת את הלב וההכרה שלנו, לרעיונות ולאנשים, גם אם הם שונים מאיתנו וזרים. 

 פסימיות מוזנת מפחד, סוגרת אותנו גם כלפי מי שאיננו שונה מאוד מאיתנו.

כשאנחנו מטפחים ומזינים את הצד החיובי שבנו היום, אנחנו תורמים לבריאות ולהרגשה הטובה שלנו, היום, מחר ובכל יום נוסף של חיינו.
ד"ר פרדריקסון מציעה לשים לב אילו פעילויות גורמות לנו להרגיש טוב, ולעקוב אחרי הרגשות שלנו באופן יום-יומי.
כשנדע אילו פעילויות גורמות לנו להרגיש טוב. ניתן להן קדימות בסדר היום שלנו, וכך נוסיף תחושות טובות ורגשות חיוביים ליום-יום שלנו.
ואם נחזור להתחלה, נוסיף אופטימיות, תקווה, פתיחות, גמישות בריאות לנו ולעלום שסביבנו.

אהבתם?
התרשמתם?
אתם חולקים על הרעיון?
כיתבו למטה מה דעתכם! 

זה בידיוק מה שאמא שלי ענתה לי לפני כמה ימים, כשסיפרתי לה שמצאתי ספר בכניסה לבית שלי, ואני לא זוכרת למי נתתי את הספר הזה וגם לא יודעת מי טרח להחזיר. כמה  נחמד מצידו או מצידה!
"את תמיד שוכחת הכל, כי את אף פעם לא רושמת!"
וכל-כך לא ידעתי מה ואיך לענות לה. (כי פתאום מה שניהיה חשוב זה שאני לא זוכרת למי נתתי, במקום העובדה שהספר חזר אלי).
גם אני כמעט ולא מספרת מה שזכרתי. כי אז זה בסדר, והכל הולך כשורה. וזה היומיומי והמובן מאליו.
כשאני מספרת לה כששכחתי ולא על הפעמים שזכרתי, אני לא מתרכזת ומדגישה את-מה שברור, את מה שחיובי, את מה שהתנהל בסדר, ולא גרם לבעיות.
אז אחרי רגע של התעשתות אני עניתי לה:
"לא, אני תמיד שוכחת, יש המון דברים שאני זוכרת!"

והיא היתה מופתעת: "מה? לא?!!"
ואת המשך הדו-שיח סיימתי לעצמי: 'בוודאי שלא. אני לא מספרת את כל מה שקרה לי. אלא רק את המיוחד. אני מספרת על מה שהביא לי שמחה ועל אלו שגרמו לי צער ועוד בילבול'.
והמשכתי לחשוב על הדוח-שיח הקטן הזה עוד כמה ימים, והנה עכשיו אני כותבת עליו.
כי הבנתי מיד שזה מה שקורה לנו, בעיקר מול עצמנו, אבל גם מול אחרים, הורים, וכו'.
אנחנו נתפסים לשלילי, למה שלא הצליח, ורואים בו את כל  הסיפור, את כל סיפור חיינו, לפעמים.
ומכניסים אליו ביטויים כמו 'תמיד' ו'הכל', עדיף עם סימן קריאה בסוף.
כדי לקבוע קביעה שאין ממנה חזרה!
ככה זה תמיד איתי/ איתי! ככה היה! וככה זה יהיה!                         

האם זה נכון?
האם אנחנו שוכחים משהו בדרך?
האם אמא שלי לא שכחה כמה דברים: את ההצלחות שלי, את ההשגים שלי.
האם היא שכחה את הפעמים שבהן זכרתי? 
כמה פעמים אנחנו מתעלמים מכמה עובדות בדרך?
כי קרו, וקורים ויקרו- דברים טובים. הצלחות. הישגים.
לנו, לקרובים אלינו, לחברים שבאים לספר לנו משהו כדי שנקשיב להם, כדי שנעודד אותם.
ושוב- וזה חשוב: זה בעיקר מול עצמנו.
אנחנו שוכחים ומקטינים את מה שהצליח לנו, את מה פעל כשורה, את המחמאות שקיבלנו.

אז: איך זה קורה?
ומאיזו סיבה?
את זה שמעתי לאחרונה מאדם יקר: הבחירה הקלה היא להפוך את עצמנו לקורבן.
כי כקורבן אין לנו אפשרות להשפיע ולשנות.
כקורבן אנחנו חסרי-אונים. וכחסרי אונים אנחנו נשארים במקום הנוח והבטוח של-לא-לעשות-כלום ולהשאיר את המצב כמו שהוא. אולי לא נוח, אבל מוכר ובטוח.
מקום שבו אני לא: לא זוכרת. לא יכולה. תמיד תמיד. ותמיד אף פעם.

בסוף השבוע שהסתיים אתמול ביליתי בריטריט מדיטציה של עמותת תובנה.
אחת המנחות ציטטה את אנדרי ז'יד שאמר או כתב:
"כדי לחיות בארץ אחרת, אדם חייב לעזוב את החוף".
אז אם אתם מעיזים לעזוב את הפסימיות והציניות הבטוחות והמוכרות, ולהתחיל להתקדם את החוף האופטימי, תוכלו לקבל את הכלים לתחילת הדרך כבר עכשיו.
היכנסו לאתר וביחרו לקבל מתנות!

להתראות,
חגית סימן-טוב,
מלמדת אופטימיות

לקבלת 'המדריך לאופטימיות בשעות משבר' ואת סידרת הוידאו-טיפים.

אני יודעת שאין צורך לחיות עם סבל, אני יודעת שאפשר לחיות בלי לסבול.
ואני יודעת כמה קל זה יכול להיות:
להפסיק לסבול.

בהרצאות ובשיחות שהיו לי, אמרו לי המון פעמים: כמה סבלת!
ואני עניתי להם: לא סבלתי מעולם, לא סבלתי לרגע.
השנה השתתפתי בקורס בודהיסטי, 'דרך שמונת הנתיבים'. לצערי לא הצלחתי להגיע לרוב המפגשים. אבל במפגש השני המורה דיבר על סבל. פניתי אליו בסיום המפגש ואמרתי לו: אני מעולם לא  סבלתי. ואני בכלל לא מבינה את ההתעסקות הזו עם ה'סבל'.
ואז הוא חשב לרגע וענה  לי: כדי שיהיה סבל, צריך שיהיה מישהו שיסבול.

ובזמן האחרון שמתי לב שמשתמשים המון במילה הזו, 'סבל'. 
אומרים בטלויזיה, ברדיו ובכלל: אומרים ומציעים אפילו:
"כולנו סובלים ממחירי הקוטג' הגבוהים! "
ואומרים גם : "כולנו סובלים מהבנקים! "
ועוד דברים דומים.
אני ממש לא אוהבת את המילה הזו.
כשאני שומעת את המילה הזו 'לסבול', נעשה לי רע.  
גם אני  לא אוהבת להרגיש רע. ואם אני מוצאת את הסיבה שבגללה אני מרגישה רע, אני עושה את כל מה שאפשר כדי לשנות.
וכשמדובר על מילה, זה קלי-קלות לשנות.
אז הטקטיקה שלי היא פשוטה: לא להשתמש במילה.
ואז מקסימום כואב לי, או לא-נוח, ולפעמים שוב כואב. בכל מקרה אני שמה-לב לא לחבר אותם אחד לשני. כי כשמחברים אותם הם יכולים להפוך ל….. (כן, לסבל) ואני לא אוהבת….
אני בטוחה שגם אתם לא אוהבים.
אז בבקשה: הימנעו מלהשתמש במילים שעושות לכם לא-טוב.
אני יכולה להציע לכם לבדוק מילים נוספות, למשל מהמילה "חולה', (עליה אני מדברת הרבה).
וישנם גם ביטויים. כתבתי עליהם בפוסט קודם.
אז מה עושים עכשיו? איך מפסיקים לסבול?
ממשיכים כרגיל ופשוט שמים-לב, ובכל-פעם שאומרים את המילה. עוצרים ומתקנים.
תיראו שלאט-לאט תתרגלו.

זוכרים? 'כדי שיהיה סבל, צריך שיהיה מישהו  שיסבול'.
אז אם פשוט נחליט שאנחנו לא סובלים, לא נסבול!
ואני יודעת שתרגישו הרבה יותר טוב,

אהבתם? רוצים עוד? רוצים ללמוד איך להיות אופטימיים,
ליהנות מיותר רגשות ותחושות חיוביים ?
הורידו את 'אופטימיות- דו"ח מיוחד', ותגלו עוד הרבה דרכים להוסיף אופטימיות לחייכם!

להתראות, חגית
לאתר שלי 

אני לוקחת צלוחית, ובצלוחית שמה את האוכל שלה. ואז אני לוקחת את הצלוחית ושמה אותה בצלחת קטנה
וסביב לשולי הצלחת, בתוכה, אני שמה קינמון . אבקת קינמון.
ידעתם שנמלים לא אוהבות קינמון?
גם אני שכחתי. שי הזכיר לי השנה.
העיקר שיש פתרון: פתרון הקינמון.

להתראות,
חגית סימן-טוב, מלמדת אופטימיות
קבלו את המדריך לאופטימיות בזמן משבר 

אז יש סרטן בשד שלי. בשמאלי ובימיני, ואחר-כך שוב בימני, שבעצם כבר אין שם שד, ומצד שני . ברור לי שחוץ מהסרטן בשד שלי, יש עוד הרבה בגוף שלי ובעצמי ובחיים שלי. וכל אלו בריאים.

ובזכות זה מעולם לא חשבתי להגיד או להרגיש חולה. וגם כשהיתה בעיה בכבד שלי. אפילו שבסוף עברתי השתלת כבד.

ומצד שני כשגיליתי, בעצמי, שלבעיה שיש לי בכבד יש פתרון אחד- השתלת כבד, זה אפילו הצחיק אותי, כי זה לא נראה לי הגיוני: הייתי בריאה, אז-מה אם אני לוקחת כדורים 3 פעמים ביום ובכל שלושה חודשים באה לביקורת ובדיקות?

הכבד הוא אמנם חלק מהגוף שלי, אבל אם יש בו בעיה אז לפעמים 'ראיתי 'אותו בחוץ, ליד הגוף שלי.
אמרתי למי ששאל: בכבד שלי יש בעיה. הוא חולה. אני בריאה.

באחת ההרצאות הראשונות שאלו אותי מה היתה השפעה של הגישה הזו שלי, על המקום שאליו הגעתי ולדרך אותה עברתי. לא היה לי מושג. ככה חייתי, לא תיכננתי או חשבתי.

כששאלו אותי 'איך התמודדת?', אמרתי שבכלל לא התמודדתי. לא הרגשתי שאני מתמודדת. הרגשתי שעצרתי הרבה לפני ההתמודדות. (ובעצם רק עכשיו הבנתי שזו היתה הדרך שלי להתמודד (-: ).
לא היתה לי תשובה. בוודאי משכתי בכתפיים, ככה הייתי עושה כשהייתי ילדה.
מאז עברו 6 שנים ואני כבר יודעת.
אני יודעת שבזכות זה שראיתי את עצמי כבריאה- חייתי באדם בריא.
אני יודעת שפשוט הקטנתי את הסרטנים ואת הבעיה בכבד למימדים שאיתם יכולתי להמשיך ולהיות בריאה. נתתי להם מקום: באתי לטיפולים, לבדיקות, לביקורות.  לא את כל המקום.
וכל אלו יחד והאחרים, הרופאים, האחיות, ומי שמסביב, לא הצליח לשכנע אותי לשנות את דעתי.
אני בריאה, ויש בעיה בכבד/ בשד/ בשד השני. כי יש גם עוד הרבה יותר מזה בי, בגוף שלי, בחיים שלי- שבריא.
כי אני גם יכולה לדמיין מה היה קורה אילו הייתי מאמצת את השפה של הרופאים ואומרת על עצמי שאני 'חולת X'.
ומצד שני: המשכתי לחיות: לעשות את הדברים שעושים לי טוב, הדברים שבשבילם אני חיה, הדברים שאם אפסיק לעשות אותם, לא תיהיה לי סיבה להיות בריאה בשבילה. סיבות לחיות ולקום בבוקר בשבילן.
בשבילי הדברים האלו חשובים יותר מהסרטן או הבעיה בכבד שהיו לי.

כי אני יודעת בשביל מה אני רוצה להיות בריאה ולמה כדאי לי להיות בריאה.
בשבילי, אילולא הדברים האלו לא היתה לי שום סיבה שהסרטן יגמר, ושימצאו בשבילי כבד חדש ובריא.
אני יודעת שעוד אנשים יכולים לראות ולקבל את האתגרים שעומדים מולם, בדרך דומה לדרך שבה אני בחרתי.

אם גם אתם מרגישים כמוני, ותרצו לקבל ממני עוד מידע, טיפים ורעיונות לחיים אופטימיים,
כנסו לאתר האינטרנט שלי ושל 'בוקר של שלוש זריחות', בקרוב תוכלו לקבל את 'המדריך לאופטימיות בשעות משבר'  וגם נוכל להמשיך ולהיות בקשר. 

יש לי שלושה דברים שעוזרים לי לחזור ולהיות אופטימית, לחזור ולהיות עצמי. כי כולנו, רק כשאנחנו אופטימיים, אנחנו עצמנו, כמו שאנחנו רוצים.
בשלושה צעדים:

1. בשביל מה? מה המטרה שלי? לאן אני הולכת?
2. ממה אני הולכת? מה יקרה אם לא תיהיהי אופטימית?
3. מה יש לי שעוזר לי?

תכלס:
א. להבין בשביל מה אני רוצה להיות להמשיך ולעשות? לאן אני הולכת ומה המטרה שלי.נכון, בשביל זה צריכות להיות לי מטרות, שאיפות, וציפיות. כן, ציפיות מעצמי בלבד ומהעולם שאני בונה עבור עצמי.

ב. ממה אני הולכת? אם תרצו: להשאיר באחורי המוח שלי את הידיעה מה יקרה אם אבחר באופציה השנייה.אני בטוחה שלכל אחד יש תשובה לשאלה או לאפשרות הזו.
אז מה יקרה אם לא תיהיו אופטימיים? והאם האפשרות הזו תביא אתכם למקום שבו אתם רוצים להיות. ראו את התשובה שנתתם בסעיף הקודם.

וג. מה יש לי שעוזר לי. מה עומד לזכותי?
החוזקות שלי והתכונות שמסייעות לי והביאו אותי להצלחות ולסיפוק בעבר.
כישורים וכישרונות, דברים שלמדתי ושאני יודעת.
ובעיקר: הסביבה שלי: אנשים, חברים משפחה, קולגות, ובשבילי כל מה שמרכיב את הנוף. הדשא, העצים, הנוף והאנשים שבו.

לפרטים על סדנאות לאופטימיות,
להתראות, חגית סימן-טוב,מלמדת אופטימיות

מצד שני מותר לי קצת לרחם על עצמי. . כי משהו לא טוב קורה לי. יחד עם זאת הרגשתי שמספיק לי. שלושה-ארבעה ימים מספיקים לי לרחמים עצמיים.

ואתם יודעים למה? טוב, זו השערה, אבל אמר לי אותה מישהו שאני מעריכה מאוד. המורה הראשון שלי, אייל ילוז מכרמיאל. הוא אמר לי שבזכות זה שנשארתי רק  מעט ימים בתוך היאוש הזה, הזיכרון שלו, של היאוש ושל מה שליווה אותו, לא חילחל עמוק לתאים ולזיכרון שלי, ולכן קשה היה לי  להיזכר בהם.

רוצים לשמוע עוד על אופטימיות?
הצטרפו אלי וקבלו ספר במתנה: על האופטימיות- 14 הסיבות שמונעות מאיתנו להיות אופטימיים באמת.

יש הרבה שאומרים שהחוכמה היא להיות אופטימיים כשנראה שאין סיבה לאופטימיות.

ואני מרשה לעצמי להמשיך ולדבר, כי אני יודעת שהייתי אופטימית במקומות שהמון אנשים לא מעיזים, וראיתי את היתרונות ואני יודעת שאפשר ושממש-ממש כדאי. בזכות כל אלו אני יודעת להביא את עצמי למקום שבו אני יודעת 'יהיה בסדר'

מכאן אחר-כך תכנסו לסרטון ביוטיוב ותוכלו לראות בו ולשמוע מעט ממה שאני מכירה כחיים.

ולמי שמבין שהאופטימיות היא שמוציאה אותנו בחיים ומוציאה מאיתנו את הטוב שבנו בכל מצב ובעיקר כשקשה, השאלה היא איך.

ועוד רגע לפני ה'איך' אזכיר לכם שמידי פעם אנחנו שומעים מישהו שעבר חוויה קשה, שאומר: 'קיבלתי פרופורציות. עכשיו אני יודע מה חשוב בחיים'.

אני רוצה להביא את האפשרות לקבל פרופורציות לפני שקורה משהו שיזעזע את חיינו.

אז בואו נראה מה עובר על מי שאמר את המשפט שציטטתי. מה בעצם קורה לו?

תעצמו רגע עיניים.

תענו לעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

אני מתכוונת לכך שהוא מתחיל לתת חשיבות שונה לדברים השונים. אם קודם היו דברים 'קטנים' שהרגיזו אותו, עכשיו הוא יודע לסלוח עליהם. לעצמו או לסובבים אותו.
ומצד שני, הוא מצליח להגדיל ולתת יותר מקום וחשיבות ומשקל, ועוד ועוד לדברים שקודם התייחס אליהם מעט. זה כבר אישי.

אז קחו דקה או שתיים ותרגלו חשיבה חיובית לפני שהגעתם למקום שבו אתם מרגישים שאתם עם 'הגב לקיר', כי זו מיומנות.
אם אתם אוהבים ויזואליה, תוכלו לקחת דף ועט, ולעשות טבלא ולרשום בצד אחד את הדברים הטובים, ובצד השני את הדברים השליליים. תנו להם מספרים, ע"פ המשקל שלהם. תדאגו שיהיו יותר דברים, או בעלי משקל גדול יותר בצד שאתם מעדיפים להיות בו.
אני מניחה שזה הצד של המחשבות החיוביות.
והנה צעדתם עוד צעד ויש לכם עוד מיומנות מתחום הפסיכולוגיה החיובית.

זו אחת הדרכים להפחית דאגה, וזו גם דרך טובה ביותר לשנות דפוסי חשיבה.
לקבל את הפרופורציות שטובות לכם ולחייכם.
ובאמת להצליח לחזור ולהיות אופטימיים גם בימים הקשים יותר.

אשמח לשמוע את התנסויותיכם,                                             

בהצלחה
ולהתראות באתר בוקר של שלוש זריחות