בשלב מסויים בחיי הבנתי שאני אופטימית. כי הכל יחסי בחיים. בעצם מי שמסביבי רואה אותי כאופטימית. היה לי נח לקבל את מה שהם ראו, אז הלכתי איתם. עד כדי כך הלכתי איתם עד שבשלב מסויים אפילו ראיתי את עצמי, כמורה לחשיבה אופטימית. (בעצם, כן, יש לי כמה טריקים שהופכים אותנו מפסימיים לאופטימיים. הם עובדים!)
אבל היו גם העובדות, להמשיך לקרוא
קרה גם לכם?
קרה גם לכם שבדיוק כשאתם מבינים משהו על עצמכם, ולפעמים זה הדבר הכי מביך, שאתם לא לבד?
לי זה קרה לפני שבועיים, וכשקראתי ב YNET כתבה "חושבים חיובי? זה לא תמיד כדאי לכם". אמנם הכתבה עירבבה חשיבה חיובית, פסיכולוגיה חיובית. הכתבה עצמה שיטחית, מבולבלת ולא מדוייקת. אבל דיברה בידיוק על הנושא שעליו חשבתי באותם ימים. שלאופטימיות יש גבול.
ומעבר לגבול הזה אנחנו יכולים להתדרדר את עבר "ממלכת תקוות השווא" האמיתית.
כי להגיד על משהו "תקוות שווא" זו חכמת-הבדיעבד אלא אם כן היא נאמרת ע"י המקווה שהתבדה. וגם אז ייתכן שאם היה ממתין מקוה עוד קצת היתה תקוותו מתגשמת.
את כבר יודעת שאופטימיות הרבה יותר נעימה ומועילה לך,
אז הנה 5 צעדים בעזרתם תוכל תמיד לחזור, להרגיש באופטימיות ולהנות מיתרונותיה.
רוב האנשים, ובודאי גם את, ואתה,
מרגישים ויודעים שהרבה יותר נעים להם כשהם אופטימיים.
ומצד שני, המון פעמים אנחנו לא מוצאים את הדרך חזרה לאופטימיות ולתחושות האופטימיות הטובות עבורנו.
ולמה טובות?
כי רק כשאנחנו אופטימיים אנחנו יכולים להיות שמחים ולהנות באמת.
רק כשאנחנו אופטימיים אנחנו מעיזים לחיות, ונהנים ממה שיש לעולם להציע לנו.
אם זה עץ יפה, או הזדמנות לחברות חדשה, 
ואם זה אומץ לעשות את מה שאנחנו רוצים, אבל מפחדים,
או פשוט שלוות נפש.
מצאתי דרך שמאפשרת לי לחזור ולהיות אופטימית.
אני מאמינה שהיא יכולה לעזור גם לכם להיות אופטימיים,
שמחים יותר, להאמין בעצמכם, במי ובמה שסביבכם, וכן- לחיות מתוך אמון ובטחון.
כמו שזה עושה לי
צעד ראשון- כמובן, לשים לב שאני לא במסלול ובמקום שנכונים לי.
צעד שני- להזכיר ולהיזכר לעצמי- מה מוציא את הטוב שבי?
צעד שלישי- לבחור– בין אופטימיות לפסימיות. זו בחירה בין שתי הגישות האפשריות לרגע הזה, ולכל רגע.
צעד רביעי- לעשות– מה אני יכולה לשנות עכשיו כדי שאוציא את הטוב-יותר שבי?
צעד חמישי- אם בחרתם באופטימיות, ואתם מוכנים ורוצים לשנות,
ביחרו בנתיב המתאים עבורכם עכשיו:
בהצלחה, חגית
עוד על נפלאות הפליאה, בקרוב.
הפעם אני רוצה להעלות נושא חשוב,
שהוא גם נושא כמעט-כאוב.
כלומר הוא מביא לנו מכאובים רבים.
אני מתכוונת למחשבות ולתסריטים השליליים שמתרוצצים לנו בראש.
לפעמים ימים שלמים.
אני מחשיבה את עצמי למומחית לתסרטים שליליים.
אולי יום אחד אהיה אפילו מועמדת לאוסקר בזכות תסריט כזה.
אבל האמת, זה ממש לא מצחיק.
וכשאני מוצאת את עצמי שוב חושבת מחשבות שליליות,
להמשיך לקרוא
בעוד רגע נסיים הטיול את האופטימי הקצר שלנו יחד.
אני מקוה שהצלחתי לתת לך טעימה טעימה מהעולם האופטימי שלי,
ואולי אפילו החלטת שתיצטרפי אלי להמשך הדרך.
לפני הצעד האחרון, מחר.
חשוב לי להדגיש שכשאנחנו בונים מבנה,
כמו גם יכולת, יכולות אופטימיות,
חשוב שמצד אחד נחזק ונעצים אותו.
ומהצד השני,
נשים לב שאנחנו מקטינים דברים שיכולים להחליש את המבנה שאנחנו בונים.
עד עכשיו העצמנו את האופטימיות שלנו.
היום אני רוצה להציע לך לבנות יכולת שתחסום בחירות ורגשות פסימיים.
החלטתי להוסיף עוד חצי צעד חשוב.
חצי הצעד הזה הוא אחת הדרכים היחודייות שלי,
לחיזוק האופטימיות.
אני מקוה שגם את תאמצי אותו, לשלך.
אספר סיפור קצר על עצמי:
לפעמים חשבתי שלועגים לי.
לפעמים נעלבתי כשאחרים התלהבו מהיכולת הילדותית שלי.
היכולת למצוא דברים קטנים,
היכולת לאתר יופי ופלא כך סתם בהליכה על שביל.
מהיכולת להתפלא, להתלהב.
מהיכולת לשים לב.
רק לאחרונה הבנתי שהיכולת הזו חיזקה ומחזקת אותי.
רק לאחרונה הבנתי שהרב אנשים יכולים להנות בעצמם מיכולת כזו.
היכולת להתפלא.
הנה איך:
נסי להיזכר בסיטואציות שבהן אין שמץ של פסימיות.
קחי רגע ארוך,
ועיצמי את עינייך.
הצלחת?
(אני לרוב לא מצליחה במשימות כאלו….)
בשבילי רגעים כאלו קיימים אצל ילדים,
מול טבע מפעים,
ומול פילאי העולם ויכולות האנושיות.
כן, גם טכנולוגיה ואומנות.
אני מתכוונת לפליאה.
אסביר:
ילדים, בעיקר כשהם קטנים, עדיין מלאים בהתפעלות.
כל דבר עבורם הוא חדש,
הכל מעורר שאלות:
איך?
למה?
ושוב איך?
שום דבר לא מובן מאליו.
גם אם נתקלו בו כבר, הם יתלהבו ממנו.
וגם אנחנו כתיירים, בארץ אחרת, מול הרים נישאים.
ואפשר, ורצוי גם בבית שלנו,
מול ציפורים שנודדות או שרות בחלון,
כשהירוק עולה אחרי הגשם,
כשהקיץ מתחיל והצבעים משתנים.
או כשיש לנו אורח ואנחנו ואנחנו מראים לו את הבית שלנו, על יופיו, יחודיו (!) ופלאיו.
ויום יום- לשים לב,
לפשוט, ליום-יומי, ולמיוחד.
בכל דבר יש יחוד.
אנחנו פוגשים אותו לפעמים כשמישהו מספר לנו על היכולות של החיה הזו,
על הנדידה הפילאית של הציפור הזו.
על מנגנון הרביה של הצמח הזה.
הם קיימים מסביבנו,
וגם בפילאי הגוף שלנו,
היכולות הטכנולוגיות שמקיפות אותנו,
ומזמינות אותנו לשים לב אליהן, להתפלא,
כמו שנראו לנו בפעם הראשונה.
וכשאנחנו חשים פליאה,
הגוף שלנו בוודאי מוצף בהורמונים טובים ונעימים.
כשאנחנו חשים פליאה,
אין בגוף ובנפש שלנו מקום לרגש שלילי,
כי בחרנו לראות, לשים לב למיוחד, ליפה,
והוא שמחזיר לנו חזרה תחושה מופלאה,
לפעמים תחושה של פלא.
ובחירה שלילית, רגש שלילי, לא יכול להיכנס.
כן, פליאה היא חיסון בטוח ומלא בפני כל רגש שלילי, בפני פסימיות.
ואפשר לתרגל פליאה מול הדבר הכי באנאלי.
לתהות עליו, על איך נוצר,
על מי שהגה את הרעיון,
על ההצלחה, על הכישלונות, והתקווה שהיו בדרך.
על הדרך.
אני ממליצה לך לשים תזכורת לתירגול פליאה.
מול שולחן הכתיבה,
מול השמים, מול השקט.
להתמלא בפליאה,
ביופי, בחד פעמיות.
לשאול את עצמנו 'איך',
להשאיר את הציניות והספק, ולפתוח עיניים, ראש, אף ואוזניים,
ולפתוח את הלב ולשים אותו, לרגע או יותר, להרגיש.
ולהתפלא.
שתפו אותי!
הגעתם לצעד במקרה,
ולא מכירים את חמשת הצעדים לחשיבה אופטימית אפקטיבית?
אתם יכולים להצטרף אלינו מכאן,
לקבל למייל שלכם את כוווולם,
ועוד,
להתראות בפלאות הבאות, חגית
לקריאת פוסט נוסף בנושא דומה- התלהבות.
גם אני לא נולדתי אופטימית,
אז כמו אחרים שהחליטו שאופטימיות היא הדרך הטובה יותר עבורם,
מבינים ומרגישים למה אופטימיות טובה יותר.
מה היא אופטימיות? 
זוהי גישה לחיים הרואה בעולם מקום טוב מיסודו, (ויקיפדיה)
ואני משלימה: אופטימי גם יודע שיצר לב האדם טוב מנעוריו.
כלומר שהכוונות של רובנו, רוב הזמן, הן טובות.
אני מדברת על חשיבה אופטימית כי אצלי האופטימיות היא בחירה,
וכיוון שאני לא אופטימית מטבעי, לימדתי את עצמי 'לחשוב אופטימי',
ואימצתי אסטרטגיה אופטימית כגישה לחיים, לחיים שלדעתי הם טובים יותר.
ובמאמר הקצר הזה אני רוצה לספר על כמה מהדברים הטובים שחשיבה אופטימית מעניקה לנו.
כאמור, היום החצי הראשון.
1. רק בחירה בגישה אופטימית מאפשרת לנו להרגיש טוב, כי אופטימיות היא הבסיס לכל הרגשות החיוביים. רק כשאנחנו אופטימיים נוכל לחוש שמחה, סיפוק, תקוה, שלוה. בחירה בפסימיות תעלה בנו, תמיד, רגשות הפוכים, שליליים.
תשמעו סיפור,
זה היה בפעם השניה שאמר לי שיש סרטן בשד שלי.
הייתי שנה אחרי השתלת הכבד, ושנתיים אחרי הסרטן הראשון וכבר בלי שד אחד.
עדיין היו לי המון תוכניות, תוכניות מפעם ותוכניות חדשות,
והנה: שוב פעם אומר לי רופא- יש לך סרטן.
דיייי! מתי כבר אוכל להתחיל לחיות?!
3-4 ימים הייתי כמו זומבי.
בכיתי כל הזמן. בבית במיטה, בשבילי הקיבוץ. כל-כך נמאס לי כבר. רציתי שהכל כבר יגמר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הייתי מיואשת כל-כך, הרגשתי כמו איוב. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. בכיתי והסתגרתי. ובכיתי.
ואז, בצהרי היום הרביעי, כשאני שוכבת על קצה המיטה, והרגליים על הרצפה, מנגבת עוד דמעות, פתאום אמרתי לעצמי:
אם אמשיך ככה לא אגיע לאן שאני רוצה להגיע!
ולאן אני רוצה להגיע ידעתי כבר שנים.
בתוך שנייה, קמתי, שטפתי פנים, וירדתי לחדר כושר.
בהרבה הרצאות שאלו אותי: "איך עשית את זה?"
בהתחלה לא ידעתי, היום אני כבר יודעת, קודם כל היו לי מטרות שרציתי להשיג:
עליהן סיפרתי לכם לפני כמה ימים.
להיות מורת-דרך, לראות את האוורסט, לכתוב ספר,
להשתתף באולימפיאדה.
אבל באותו הרגע לא ממשך זכרתי אותן, זכרתי תחושה של להיות 'במצב צבירה' אחר.
זכרתי שאפשר להרגיש אחרת,
להיות בתוך 'מצב צבירה' של יוזמה ועשייה ואחריות אישית.
ההפך מייאוש .
אני מאמינה שאופטימיות אף פעם לא יכולה להיות הבחירה הראשונה שלנו.
כי כשמשהו קורה אנחנו מבינים מיד שהחיים שלנו הולכים להשתנות,
שמה שתיכננו, יקרה אחרת, אם בכלל, והידיעה הזו מכווצת אותנו.
מפחד, מחוסר וודאות, מדאגה שזוחלת פנימה, מקפיאה.
זה משהו שטבוע בנו משחר ימינו כיצורים.
וזה תרם ותורם להישרדות שלנו. אבל אם לא היינו 'ממציאים' את האופטימיות היינו נשארים אי-שם בסאוונה, אולי קופי אדם, אולי פחות.
כי כשמישהו, אחת מאימותינו או אחד מאבותינו הקדומים, הצליח להירגע מהפחד הראשוני, ש"הי, אולי יש סיכוי להרוויח מהשינוי", "ייתכן גם שדברים יתגלגלו מעכשיו לטובתינו", אנחנו בני אדם עשינו את הצעד הראשון בלקיחת אחריות על חיינו, והתחלנו להאמין שאנחנו יכולים גם לשנות את עתידנו.
מתי שהוא אז גם התחלנו לשאול שאלות, ולראות את היופי שסביבנו. לא הבנו- והכל נראה לנו כמו קסם. אלפי שנים אחר-כך, כלומר היום, אנחנו כבר מבינים קצת יותר, אבל שמים לב הרבה פחות.
אנחנו טרודים, ממהרים, עייפים, דואגים, ובעיקר מחמיצים את היופי שסביבנו.
אחד ההבדלים בין מי שמתייאש ממה שקורה בעולם שלו
למי שמחליט לעשות למרות הייאוש הוא רמת האחריות כל אחד מהם/ מאיתנו מוכן לקחת על חייו.
אני מאלו שמוכנים לקחת כמה אחריות שאני יכולה למצוא.
ולדעתי זו הדרך הכי בריאה וטובה.
אני מאמינה שבחיים שלי אני יכולה לשנות הכל.
אבל רק אם וכשאקח אחריות.
לכן, אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיי, מה אני רוצה שיקרה בהם,
ואני עושה את המקסימום כדי שזה יקרה.
כמובן לא הכל בידי, אבל על מה שכן בידי- אני לוקחת אחריות.
שאלו את עצמכם- על מה עוד אני יכולה לקחת אחריות?
מה עוד אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות דברים אחרת כדי שבידי תיהיה האחריות.
יש דברים בחייכם שהם באחריות מישהו אחר?
פנו אליה או אליו, וקחו את האחריות חזרה לידיכם.
אם אתם יקרים וחשובים להם, הם יבינו ואפילו יעריכו את הצעד הזה שאתם עושים.
רוצים עזרה?
להתייעץ- כיתבו כאן, או כיתבו אליו במייל הפרטי, או התקשרו אלי.
בהצלחה, חגית
בוקר של שלוש זריחות 