חודש: אוגוסט 2010
להבין איך אנשים חושבים
אותי זה סקרן המון זמן, ועדיין מסקרן, כמובן.
ולפעמים תיסכל אותי, כשמישהו , שתמיד היה אומר לי שלום ומחייך אלי, פתאום כבר לא. ולא הבנתי למה, מה קרה? מה עשיתי? מה אמרתי שלא היה נכון?
וזה קרה לפעמים. לא הבנתי. ולא היה מי שיעזור לי להבין.
ואז יום אחד אמרתי לעצמי: 'אולי פשוט היה לה יום רע',
או 'אולי היא חושבת על משהו חשוב ולא שמה לב שאמרתי לה שלום'.
והפסקתי להיות נבוכה מול התנהגויות שלא הבנתי אותן.
מול אנשים שלא הבנתי אותם. והיה לי קל להמשיך הלאה.
זו אפשרות אחת.
ואחר-כך הבנתי שגם לי זה קורה:
שאני חולפת על פניו של מישהו ואני עסוקה במחשבות ובעצם נמצאת במקום אחר, פשוט לא שמתי לב, כי הסתכלתי על משהו אחר, או ש… וזה קרה לי הכי הרבה, ועדיין קורה, אני נבוכה בגלל משהו קרה או נאמר בין הפעם הקודמת. ואני לא יודעת מה להגיד.
ואולי תצחקו: לפעמים אני מתביישת, וזה קורה כשאני הכי רוצה להגיד שלום,
או להגיד משהו אחר, כמו משהו שכבר מזמן אני רוצה להגיד, מאוד רוצה להגיד, וכשאני כל-כך רוצה, עד שאני לא בטוחה בעצמי ומתביישת. ואז אני לא אומרת כלום, אפילו לא שלום. וציפור מצייצת גורמת לי לחפש אותה רחוק בכיוון ההפוך.
ולפעמים אני לא שמה לב.
בפעמים אחרות אני לא בטוחה אם זה מי שאני חושבת שזה זה ואני לא בטוחה, ואני לא אומרת כלום. ולפעמים אני מעיזה ומצליחה, ובאחרות אני מעיזה וטועה ; )
ואמרתי לעצמי: בוודאי לאחרים אני לא מובנת כמו שאחרים לפעמים לא מובנים לי.
ובוודאי עוברים להם לפעמים אותם דברים שעוברים לי לפעמים.
ובסך- הכל הם בידיוק כמוני. הם בידיוק כמוני.
חושבים כמוני, לפחות לפעמים. מרגישים כמו שאני מרגישה, לפחות לפעמים.
הכי כדאי לי לצאת מנקודת הנחה שאנשים אחרים חושבים ומרגישים כמוני, ככה אוכל להבין אותם בקלות.
עכשיו כשאני לא מבינה מישהו, אני כבר יודעת למה, כי אני כבר מכירה את עצמי, כשאני בצד שלו.
אני יודעת שאולי זה לא תמיד נכון, ואולי זה לא תמיד מה שבידיוק קרה, אבל לי קל יותר להבין ככה את העולם.
ובמקום להתחבט ולחפש תשובות למה שלא אוכל להבין ולדעת בלי עזרה של מישהו נוסף, שלא רוצה לעזור לי כרגע.
אני יכולה להמשיך את היום ואת המחר בקלות.
לתת אמון
כמה חשוב לתת אמון
גם זו לדעתי דרך חשובה לעשות את העולם מקום ידידותי עבורנו.
ואני רוצה להציע לכם לשקול אותה.
פעם אמרתי שאני כמו כלב, אני מפתחת נאמנות מהר, וגם…. (עושה פיפי בכל מקום שאליו אני מגיעה).
לי זה קל ככה. אם לא מצאתי במי שמולי סיבה מהירה לחשדנות, אני מאמינה למה שהוא אומר. כשמישהו 'עובד' עלי, ומצליח, אני אומרת שזה ממש לא חוכמה, כי קל כל-כך לעבוד עלי.
קל לי יותר ובטוח, להאמין במה שסיפרת לי,
גם אם סיפרת שטות גמורה והרגשתי שזה לא הגיוני ולא יתכן.
ואם טעיתי ונתתי אמון במי שממש לא היה ראוי לו, אני עוברת הלאה. השיקול שלי הוא שעדיין הפסדתי פחות.
וגם קרו לי דברים מצחיקים בגלל זה. למשל: ילדים מהקבוצה שמעלינו, אמרו לנו שכשאנחנו יוצאים לטיולי לילה כדאי שניקח גרביים מלוכלכות, כי החזירים פוחדים מהריח. שנים האמנתי שזה נכון. ורק כשהייתי בת יותר מ 30, פתאום חשבתי על זה והבנתי שזו שטות גמורה. ועכשיו אני יודעת שכדי להבריח חזירים כדאי לצעוק חזק. מזה הם באמת מפחדים.
זה סיפור קליל, אני יודעת. כמובן שלפעמים כל אחד מאיתנו צריך לתת אמון במיקרים קצת יותר רציניים וגם לי הם קורים, ואני עדיין בוחרת לתת אמון.
למה כדאי לתת אמון?
עכשיו, כשאני כבר מבינה לעומק את מהות האופטימיות שלי. אני יודעת שעשיתי המון כדי ליצור לעצמי את עולם שיהיה בטוח, נח, ויציב עבורי. וכשקרה משהו שלא התיישב עם המטרות האלו, והתאכזבתי, ואחר-כך שכחתי מהר.
ולתת אמון, שמתחיל ונגמר בלתת אמון באנשים, זה הבסיס ליצירת עולם בטוח.
כמובן שזה לא נכון תמיד, ולכולנו חווית ששומרות עלינו מלתת אמון באופן גורף, אבל תחשבו כמה קל יהיה אם תתנו יותר אמון. בוודאי תרוויחו עוד כמה אנשים סביבכם שיהיה לכם קל יותר להתנהל מולם או לידם. כי כשתפגשו איתם, כך או אחרת, תחליפו את החשדנות והמאמץ שהיא מביאה איתה, באמון והקלילות שלו.
וגם תמשיכו אחר-כך בקלילות. במקום עם המטען הכבד שמלווה את החשדנות.
אני בטוחה שתרוויחו, כי אני בטוחה שהעולם מלא יותר באנשים טובים, שיתכן שטועים מידי-פעם, מאשר באנשים חורשי-רעה כל הזמן. וזה בדוק ; )
בוודאי תזכרו שגם לכם לפעמים קורה, שאתם מתכוונים לטוב ומסתדר אחרת.
ובוודאי אתם סולחים לעצמכם, כמו שכדאי, רק לטובתכם האישית, לסלוח למישהו אחר, שיתכן שפשוט טעה.
שיעור ראשון באופטימיות
היתה הקדמה מעט ארוכה, אבל הנה, סוף-סוף, הגעתי לשיעור הראשון.
הרעיון הוא פשוט: לשנות הרגלי חשיבה.
מה שאומר מרטין זליגמן, (שפיתח את הפסיכולוגיה החיובית), פרופסור כמובן, או אולי טל-בן שחר, דוקטור, שלאדם אופטימי יש לפחות שלוש מחשבות טובות על כל אחת רעה. לפחות. זה יכול להיות גם 1:10.
אז איך מגדילים את היחס לטובת המחשבות הטובות?
קודם כל שמים לב לדברים הטובים. כמו שהמלצתי בפוסט הראשון, בחודש שעבר.
השלב הבא: עוזרים לעצמנו להכניס את המחשבות הטובות עמוק יותר למח. (כן, כדי שלאט-לאט יחליפו גם מחשבות פחות טובות שנמצאות אילו בשולי התת-מודע. מי יודע).
איך: (זה רעיון שלקחתי מהספר של טל בן שחר באושר ובאושר), לוקחים פנקס, לדעתי עדיף פנקס יפה או מחברת, יפה כמובן, שמים ליד המיטה, כשלידה כלי כתיבה שנעים לנו לכתבו בו. ובסוף כל יום, כשאנחנו נכנסים למיטה, ניקח את העט והמחברת, או את הפנקס והעיפרון, ונכתוב לפחות 5 דברים טובים שקרו לנו באותו היום, או מאז הפעם האחרונה שכתבנו בפנקס. כי אולי כתבנו גם באמצע היום.
כמובן שטוב להגזים, ולכתוב אפילו כמה פעמים ביום,
וכמובן שמותר לכתוב את אותו הדבר פעמיים.
לכתוב על ואת כל הדברים הטובים והנעימים שעברו עלינו, שראינו, שהרגשנו, שאמרו לנו, ועוד.
מה זה יתן?
קודם כל נעצום עיניים כשיש לנו מחשבה טובה בלב ונרדמים עם חיוך.
ברור הרי שמחשבות טובות עושות תחושות טובות, להבדיל ממחשבות לא-טובות.
ודבר שני: ייתכן שבהתחלה יהיה לנו קצת קשה לכתוב חמישה דברים, וזה טוב, כי אחרי שיהיה קשה, זה יהיה קל, כי התאמנו, וזה שפתאום יהיה לנו קל זה אומר שמשהו השתנה בראיה שלנו את מה שסביבנו, והצלחנו לראות יותר ורוד.
ועכשיו רק צריך להמשיך.
בסיכום: זה פשוט, ומצד-שני: דורש התמדה.
ככה שלומדים שני דברים בבת אחת!
טוב, נכון?!
ויהיו עוד, בטיפים המצולמים שיעלו אוטוטוטו
ללמד אופטימיות? ההתחלה
האת האמת?
הרעיון בכלל לא שלי.
לחצו עלי.
באמת.
ואז אמרו: הנה! השם שלך. והטוב שהיה שאז כבר התרגלתי לשם שלי.
אחזור להתחלה….כשהייתי ילדה קטנה הרגשתי שהשם שלי שונה מידי. רציתי שם משפחה כמו של ילדים אחרים. שם קצר וישראלי, כמו מור, באר,אדר. ומאיפה סימן-טוב הזה? הוא לא דומה לכלום. לא אהבתי אותו.
הייתי חותמת: חגית נשר. נשר זה שם הקבוצה שלנו, בקיבוץ. קבוצת נשר.
כשטיילתי פעם בין בית שמש לבית גוברין, בחבל עדולם. אמרתי לעצמי שמתי-שהוא אני אחליף את 'סימן-טוב' ב'עדולם', עדולם, עדולם, עדולם. יפה, נכון?
וכשגרתי בתל-אביב, אחרי שגנבו לי את האופניים הראשונים, נכנסתי לחנות לאופניים משומשים, זו שהיתה ליד הבימה. אולי היא עדיין שם. ובחרתי לעצמי אופניים. (אופס! בחרתי אופניים ורודים). נתתי למוכר את כרטיס האשראי, והוא מסתכל עליו ואומר:
חגית סימן-טוב. איזה שם אופטימי!
ואני הייתי רגילה ששואלים אותי אם אני קרובת-משפחה של סימן-טוב מ'עברית בסימן-טוב'. סדרה ללמוד עברית עם דודיק סמדר. בשנות ה 70, נדמה לי. הוא היה מורה דרך שמלמד עברית על הדרך. וגם אני כבר הייתי מורת דרך מוסמכת, באמת.
הצחיק אותי שאנשים חשבו שהוא באמת מורה דרך ולא ידעו, או שנסחפו עם הדמות, שהוא בעצם שחקן.
והנה, פתאום, מוכר האופניים, מגלה לי דבר חדש על השם שלי שהיה צמוד אלי כל השנים האלו, 30 בערך. ואני בכלל לא שמתי-לב.
עם הזמן התרגלתי לשם שלי, וכשהתחלתי לספר לאנשים את הסיפור שלי, היו הרבה שאמרו: את צריכה לעשות מזה הרצאה, לכתוב ספר, את ממש מלמדת אופטימיות.
וחשבתי שאי-אפשר ללמד אופטימיות.
ואז בא שי, ונשאר מספיק זמן כדי לשכנע אותי, (הוא לא היה לבד) והתחלתי, להרצות, וללמד אופטימיות.
להיות חגית סימן-טוב,
וסגרתי מעגל: רציתי להשאיר סימן בעולם, והנה, הסימן שלי הוא סימן-טוב
אז האם אפשר ללמד אופטימיות? כן. אפשר, איך?
בשבוע הבא!
בינתיים: הכנסו לאתר שלי.
בוקר של שלוש זריחות 