כשנדמה שהאופטימיות נחה

פעם, מזמן, חברה שלי אמרה לי: אני לא יכולה איתך, כל הזמן המצב-רוח שלך משתנה!

ונשארתי משתוממת להמון זמן.

כן, שמתי לב שבדרך-כלל אני קופצנית ועליזה, ומידי פעם יש לי גם ימים שבהם אני שקטה ומהורהרת. חשבתי שזה רק שלי, אבל הנה, זה מפריע לחברה שלי. מה אני יכולה לשעת כדי שזה לא יפריע לה?

לא מצאתי תשובה.

ושנים עברו, ואני המשכתי להיות כזו, לפעמים עם תקופות ארוכות של שקט והירהורים ופחות עליזות וקופצנות.

ויום אחד הבנתי למה!

זה היה בתקופה שבה האופטימיות היתה כבר יותר מודגשת בי.

הבנתי שמידי פעם אני צריכה לנוח, והגוף שלי מבקש גם הוא לנוח.

כי כשהאופטימיות שלנו מתפרצת, אנחנו כל הזמן בפעילות, ומחשבות יצירתיות מציפות אותנו, ואת חלקן אנחנו ממשים, אנחנו נפגשים עם אנשים ולפעמים בכלל לא מתחשק לנו לישון. לפעמים ימים ברציפות. וזה מעייף.

ואז הגוף מבקש לנוח.

והוא עושה אותנו איטיים יותר, ואז אנחנו שקטים ומהורהרים.

אז מובן שאחרי כל זה חשוב לנוח. מנוחה לגוף ולהכרה.

מנוחה לגוף זה ברור.

מנוחה להכרה זה כדי שהחוויות שנקלטו בי יעובדו, ויטמעו, ויסתדרו בתוכי בנחת.

ויתכן שמידי פעם אנחנו באמת עצובים. הרי גם אופטימי יכול להיות עצוב.

כן, אז האופטימיות נחה, ובעיקר: האופטימי נח.

וצובר כוח לימים השמחים יותר שיבואו אליו.

להצטרפות לרשימת התפוצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s