לפני כמה שבועות שלחתי מייל ובו קישור לסרטון "להפוך פחד לסקרנות".
האם אתם יודעים עד איפה יכולה להגיע הסקרנות שלכם?
האם איפה נגמרים הפחדים שלכם?
שימו את סמן העכבר על התמונה, כדי לקרוא מה אומר האדם שמדבר בטלפון.
אני יודעת שסקרנות שלי חופפת ומשיקה לפחדים האלו.
ועוד אחת נחמדה: 
ואם לא ראיתם את הסרטון, הנה הוא הפעם מכאן.
אשמח לקרוא ולשמוע את דעתכם. חשוב לי שתשתפו אותי.
להתראות, חגית
גם אצלי מוזיקה היא ברירת המחדל.
אחרי שניסיתי את התחנות ברדיו, ואפילו טליזיה
רק אז אני בוחרת בשקט.
ואני בעצם נהנית מהשקט הזה.
מגיל צעיר אהבתי את השקט ומי שהיה לידי הסתכל עלי בחוסר אמון ובחוסר הבנה.
פשוט שכבתי לי על הגב. בשקט.
ועכשיו, בכל פעם מחדש, כשאני נכנסת הביתה, נכנסת לאוטו, כשאני לבד, כשאנחנו ביחד, מוזיקה או טלוויזיה הן ברירות המחדל. ורק במחשבה שניה אני בוחרת בשקט.
רק בפעמים נדירות אני יודעת מיד- יש לי אומץ לשמוע את השקט.
האם גם אתם כמוני?
מוזיקה היא נהדרת. אפשר לשמוע מוזיקה בכל זמן ומקום. וכל הזמן מסביב עושים עוד ועוד מוזיקה נהדרת. וכייף להנות ממנה בבית, באוטו, בחדר כושר, בהליכה בים, כשרצים בפארק.
והאם גם לכם מגיע הרגע שבו אתם מעיזים להפסיק את המוזיקה ולהיות בשקט?
כי אפשר לנסות לכבות הכל ולהיות עם עצמנו, בשקט עם עצמנו.
בפעם הראשונה ובוודאי שבשנייה, זה יהיה קצת לא נוח ולפעמים מביך.
ואז?
זה תלוי בך.
בשקט אני שומעת את המחשבות שלי.
אני יודעת שיש לי אומץ וסקרנות לשמוע אותן, לדבר איתן. ולפעמים לא.
לדעתי האומץ לשמוע את המחשבות הוא ההבדל בין 'להיות לבד' ל'להיות בודד'.
כי הבדידות גדולה מהלבד.
כשאני לבד וטוב לי- אני נהנית מחברת מי שאני איתו- מחברתי!
כשאני בודדה, לא אהנה מחברתו של אף-אחד, גם לא מחברתי שלי.
כשנעים לי עם עצמי- לעולם לא אהיה בודדה.
והשקט הוא הדרך שלי להכיר את עצמי,
כך שגם כשאהיה לבד- לעולם לא אהיה בודדה.
בוקר של שלוש זריחות 