לאן תגיעי אם תמשיכי ככה, חגית?

זה אחד המסרים החשובים בהרצאה שלי.
אני מספרת על הפעם השניה שבה סיפרו לי שיש לי סרטן. אחרי שעברתי את השתלת הכבד, עם שד אחד, אחרי שהראשון נכרת לפני שנתיים.  וההקרנות. ואני שוב מתכוננת לחזור לחיים ולפעילות אחרי שהחלמנו, הגוף שלי ואני, מההשתלה.
ואז שוב: יש לך סרטן. ואני כבר רוצה להתחיל לחיות.
זה ייאש אותי לגמרי.
כולם סביבי חיים, עובדים, מגדלים משפחה וילדים, ואני? בכל פעם שאני מתכננת שוב, להתחיל מחדש: מכה!
הרגשתי כמו איוב,
חשבתי שאני כמו ישו, אבל לא בחרתי להיות כמוהו. אין לי  שום כוונה כאלו.
כשמסביבי כולם ממשיכים לחיות ובקושי מכירים בית חולים מבפנים. ואני בכל כמה ימים: ביקורת, בדיקה, פגישה עם עוד רופא.
שלושה או ארבעה ימים הייתי כמו זומבי. התהלכתי בשבילי הקיבוץ בעיניים מזוגגות מדמעות. מידי פעם פגשתי מישהו שיכולתי לדבר איתה וסיפרתי לה כמה זה לא הגיוני וכמה זה לא ייתכן, ושדי-כבר: גם אני רוצה לחיות!
ואז אני זוכרת את הרגע הזה. שכבתי על המיטה על הגב, עם רגליים למטה, שוב מנגבת את העיניים מהדמעות, ואז אמרתי לעצמי: לאן אני אגיע עם אמשיך ככה?
והבנתי מיד שככה לא אגיע למקומות שבהם אני רוצה להיות. אז קמתי, שטפתי פנים, לבשתי בגדי ספורט, ונסעתי לקאנטרי (בעברון).
שני דברים קרו לי בעקבות ההבנה הזו:
הדבר המיידי: יצאתי לעשיה בכיוון אחר, כי באמת: לאן מגיע מישהו שבוכה על מה שקורה לו? אני רציתי להגיע לעוד מקומות ולעשות עוד דברים. והבנתי שלא אצליח אם אמשיך לבכות.
מצד שני מותר לי קצת לרחם על עצמי. :-(. כי משהו לא טוב קורה לי. יחד עם זאת הרגשתי שמספיק לי. שלושה-ארבעה ימים מספיקים לי לרחמים עצמיים.
והדבר השני הטוב שקרה לי זה שלקח לי המון זמן לזכור את הימים האלו. בהרצאות הראשונות שלי בכלל לא זכרתי את הימים האלו, את התחושות האלו.
ואתם יודעים למה? טוב, זו השערה, אבל אמר לי אותה מישהו שאני מעריכה מאוד. המורה הראשון שלי, אייל ילוז מכרמיאל. הוא אמר לי שבזכות זה שנשארתי רק  מעט ימים בתוך היאוש הזה, הזיכרון שלו, של היאוש ושל מה שליווה אותו, לא חילחל עמוק לתאים ולזיכרון שלי, ולכן קשה היה לי  להיזכר בהם.התלהבות על רקע ירוק
אני חושבת שזה טוב.
מה דעתכם?
האם גם אתם אמרת פעם לעצמכם: לאן אגיע אם אמשיך ככה!?

רוצים לשמוע עוד על אופטימיות?
הצטרפו אלי וקבלו ספר במתנה: על האופטימיות- 14 הסיבות שמונעות מאיתנו להיות אופטימיים באמת.

3 מחשבות על “לאן תגיעי אם תמשיכי ככה, חגית?

  1. להכנס……לתוך נעלי הספורט ולצעוד.
    לחייך אל עצמי במראה.
    לחבק את עצמי.
    לחבק את כל בני משפחתי וחברי
    זו אופטימיות.

להגיב על hanleblog לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s