כמה פעמים אמרו לי את זה! כמה פעמים אמרת את לעצמך על עצמך, ולמישהו אחר?
זה בידיוק מה שאמא שלי ענתה לי לפני כמה ימים, כשסיפרתי לה שמצאתי ספר בכניסה לבית שלי, ואני לא זוכרת למי נתתי את הספר הזה וגם לא יודעת מי טרח להחזיר. כמה נחמד מצידו או מצידה! "את תמיד שוכחת הכל, כי את אף פעם לא רושמת!" וכל-כך לא ידעתי מה ואיך לענות לה. (כי פתאום מה שניהיה חשוב זה שאני לא זוכרת למי נתתי, במקום העובדה שהספר חזר אלי). גם אני כמעט ולא מספרת מה שזכרתי. כי אז זה בסדר, והכל הולך כשורה. וזה היומיומי והמובן מאליו. כשאני מספרת לה כששכחתי ולא על הפעמים שזכרתי, אני לא מתרכזת ומדגישה את-מה שברור, את מה שחיובי, את מה שהתנהל בסדר, ולא גרם לבעיות. אז אחרי רגע של התעשתות אני עניתי לה: "לא, אני תמיד שוכחת, יש המון דברים שאני זוכרת!"
והיא היתה מופתעת: "מה? לא?!!" ואת המשך הדו-שיח סיימתי לעצמי: 'בוודאי שלא. אני לא מספרת את כל מה שקרה לי. אלא רק את המיוחד. אני מספרת על מה שהביא לי שמחה ועל אלו שגרמו לי צער ועוד בילבול'. והמשכתי לחשוב על הדוח-שיח הקטן הזה עוד כמה ימים, והנה עכשיו אני כותבת עליו. כי הבנתי מיד שזה מה שקורה לנו, בעיקר מול עצמנו, אבל גם מול אחרים, הורים, וכו'. אנחנו נתפסים לשלילי, למה שלא הצליח, ורואים בו את כל הסיפור, את כל סיפור חיינו, לפעמים. ומכניסים אליו ביטויים כמו 'תמיד' ו'הכל', עדיף עם סימן קריאה בסוף.
כדי לקבוע קביעה שאין ממנה חזרה! ככה זה תמיד איתי/ איתי! ככה היה! וככה זה יהיה!
האם זה נכון? האם אנחנו שוכחים משהו בדרך?
האם אמא שלי לא שכחה כמה דברים: את ההצלחות שלי, את ההשגים שלי. האם היא שכחה את הפעמים שבהן זכרתי? כמה פעמים אנחנו מתעלמים מכמה עובדות בדרך? כי קרו, וקורים ויקרו- דברים טובים. הצלחות. הישגים. לנו, לקרובים אלינו, לחברים שבאים לספר לנו משהו כדי שנקשיב להם, כדי שנעודד אותם. ושוב- וזה חשוב: זה בעיקר מול עצמנו. אנחנו שוכחים ומקטינים את מה שהצליח לנו, את מה פעל כשורה, את המחמאות שקיבלנו.
אז: איך זה קורה? ומאיזו סיבה? את זה שמעתי לאחרונה מאדם יקר: הבחירה הקלה היא להפוך את עצמנו לקורבן. כי כקורבן אין לנו אפשרות להשפיע ולשנות. כקורבן אנחנו חסרי-אונים. וכחסרי אונים אנחנו נשארים במקום הנוח והבטוח של-לא-לעשות-כלום ולהשאיר את המצב כמו שהוא. אולי לא נוח, אבל מוכר ובטוח. מקום שבו אני לא: לא זוכרת. לא יכולה. תמיד תמיד. ותמיד אף פעם.
בסוף השבוע שהסתיים אתמול ביליתי בריטריט מדיטציה של עמותת תובנה. אחת המנחות ציטטה את אנדרי ז'יד שאמר או כתב: "כדי לחיות בארץ אחרת, אדם חייב לעזוב את החוף".
אז אם אתם מעיזים לעזוב את הפסימיות והציניות הבטוחות והמוכרות, ולהתחיל להתקדם את החוף האופטימי, תוכלו לקבל את הכלים לתחילת הדרך כבר עכשיו. היכנסו לאתר וביחרו לקבל מתנות!
בוקר של שלוש זריחות 