מכירים את הבדיחה על הסקוטי שמחפש את המטבע מתחת לפנס?
זו בדיחה נחמדה,
רק שהיא לא כל-כך מצחיקה.
כי הסקוטי שבבדיחה הוא בעצם עצלן, וקצת לא חכם.
המטבע נפלה במקום אחד,
והוא מחפש אותה במקום אחר,
במקום שבו הוא רגיל, במקום שיש סיכוי למצוא אותה, איפה שיש אור.
מה הסיכוי שהוא ימצא שם את המטבע שנפלה לו? 
סיכוי קטן.
ייתכן, מצד שני שהוא ימצא שם מטבע אחרת.
גם זה בסיכוי קטן.
איך זה קשור לריפוי סרטן?
לדעתי זה קשור מאוד,
כי זו בדיוק הגישה שלנו לריפוי סרטן, אנחנו הולכים בדרך המוכרת.
אנחנו לא שואלים את השאלות החשובות באמת,
ובעצם מתעלמים מהמקומות שבהם יש לנו אפשרות למצוא תשובות טובות.
למה אני מתכוונת?
אם הייתם מחפשים ריפוי לסרטן, נכון שהייתם הולכים ללמוד מאנשים שנרפאו והחלימו.
נכון שברור לכם שגם הרפואה יכולה ללמוד מהם.
ובוודאי זה יראה לכם מופרך אם אספר לכם שהרפואה המערבית שמטפלת בנו ובסרטן שחלינו בו לא בודקת ולא מנסה ללמוד מאלו שהחלימו, כמו גם מאלו שלא חלו.
נכון שזה נראה טיפשי?
אבל זה בדיוק מה שקורה.
מצד אחד, הרפואה המודרנית מנסה למגר את הגידול, וזה בסדר.
כי ממש לא נעים לדעת שיש בתוכי גידול שמאיים עלי,
בעיקר שלפעמים הוא גם מכאיב ויש לו פוטנציאל להתפשט לכל הגוף.
וזה מפחיד.
אז הכי ברור ובטוח זה קודם כל להוציא אותו, ואם אי-אפשר,
אז לפחות להקטין אותו. זה מובן וברור ואפילו רצוי.
והרפואה המערבית המודרנית עושה עבורנו בדיוק את זה, לשמחתנו.
אז עכשיו כשהרווחנו עוד זמן,
בואו ונלמד מה יש באלו שנרפאו והחלימו מסרטן.
נוכל גם לבדוק את אלו שנמצאו או נמצאים בקבוצת הסיכון- ולא חלו.
לידיעתכם- הרפואה המודרנית לא עושה כלום ב'שדות' האלו.
הפסיכולוגיה דווקא בדקה אותם, ומבינה,
התעלמות מפתיעה
כן, ההתעלמות מהידע ומהמחקרים ובעיקר מאלו שהצליחו- מפתיעה,
ואני בטוחה שיש אנשים היא גם מקוממת אותם.
אבל בשבילנו, אלו שרוצים להבריא זה יכול להיות מלמד מאוד להסתכל דווקא לשם,
ללמוד מהם בשבילנו, בשביל הבריאות והחיים שלנו.
אני מצאתי את המידע הזה בספר בארני סיגל 'אהבה, רפואה וניסים'.
הניסים שעליהם מדבר בארני סיגל קורים כשאהבה נכנסת למקום שבו נמצאת בדר"כ הרפואה המערבית.
ולכן זה נס- כי הרפואה המערבית לא מבינה איך זה קרה,
והיא קוראת ל'זה'- 'נס', או 'ריפוי ספונטאני'.
אני הייתי שם כשחיפשתי תשובות לעצמי.
חיפשתי קשר בין הסרטן הראשון לשני שהיה בגוף שלי.
שניהם היו בשד, הרופאים אמרו שאין שום קשר.
חיפשתי קשר בין הבעיה שהיתה בכבד שלי, לסרטנים.
הרופאים לא ראו שום קשר.
כשאנשים התפעלו שיצאתי מכל אלו, ועוד, היה לי ברור שיצאתי.
לפעמים לא ידעתי להסביר את ה'למה' שלי, האיך היה עבורי מובן מאליו.
היום אני יודעת שה'למה' ו'האיך' שלי משותפים לכל מי שהתגבר על סרטן.
ה'למה' שלי הוא פשוט- כי רציתי לחיות.
נכון, לפעמים עבור ימים עד שחזרתי לתחושה הזו – של רצון לחיות.
היום אני יודעת שבלי הרצון הזה, אי-אפשר ל'נצח' את הסרטן.
היום אני יודעת גם שאפשר ומותר ואפילו טבעי להתמלא מיד פעם ולפעמים בייאוש.
כי זה קשה, כי זה באמת מייאש- לחיות. ומידי פעם משתלטת עלינו הפסימיות, וזה טבעי.
וטבעי זה גם לצאת ממנה, חזרה לאופטימיות, חזרה לחיים.
זה טבעי וזה אפשרי.
היום אני מרגישה שאני גם יודעת למה היה סרטן בגוף שלי,
למה הוא חזר, ומה הסיבה לבעיה שהיתה לי בכבד, בעיה שהביאה אתי לעבור השתלת כבד.
בינתיים אני 6 שנים אחרי הסרטן האחרון, ו 11 שנים אחרי ההשתלה שאמרו לי שייתכן שאצטרך לעבור השתלה חוזרת, כי הבעיה שהיתה לי נוטה לחזור.
אצלי היא לא חזרה. כנראה שעשיתי משהו נכון.
את ה'איך' שלי אני מסכמת במילה אחת- אופטימיות.
אבל האופטימיות הזו היא גם הכלי שמאפשר את ה'למה',
וכמובן שהיא לא תמיד פשוטה.
ומצד שני, בשבילי, היא גם זו שמרשה ומחייבת – לפעמים פסימיות ו'קצת' ייאוש.
כשהרפואה מערבית רוצה לרפא סרטן ומחלות אחרות היא באה בגישה של חצי הכוס הריקה.
ככה רובנו חיים בעולם.
זה מה שלימדו אותנו.
אני רוצה להציע גישה אחרת,
כי אני מאמינה שניתן, ובריא לחיות לפי הכוס המלאה.
היום אני מלמדת לחיות לפי הכוס המלאה,
ויש סדנא בקרוב.
עברו מכאן לפרטים עליה.
בוקר של שלוש זריחות 