"בזכות זה שאין לך שדיים הלבבות שלנו קרובים יותר"

איך תוכלי גם את להיות שטוחה ונחשקת?  😉

להיות פתאום בלי שדיים- זה נורא מוזר.
אבל רק אחרי שנשארתי בלי שניהם הבנתי שכשהייתי רק עם אחד זה היה פי-אלף מוזר.
שנתיים הייתי קיקלופית,
בשנתיים האלו השד האחד שנותר הכפיל את עצמו,
כאילו רצה לפצות אותי על השני שאיננו.

כשבפעם הראשונה מצאו סרטן בשד שלי, זה התחיל בביופסיה,
נמשך בכריתה חלקית, שקוסמטית היא סבירה,
לפחות ברמה שאני עברתי.
רק שהיא לא הספיקה, הרופאים מצאו את התאים הטרום-סרטניים גם על החתך, והציעו לי לעבור כריתה מלאה.
ובאותה הנשימה הם סיפרו לי על 'אפשרות חדשה'- הם יכולים לעשות לי שחזור תוך כדי כריתה!
לי זה נשמע מבטיח מאוד.
הזכיר לי את הפרסומת של  O.B. – ללכת עם להרגיש בלי.
בטח שרציתי!
תיכננתי בשבילם ובשבילי איך הם כבר משפצים לי את השד השני.
נכון לפני 14 שני הרופאה שבדקה את הגוש הראשון שהרגשתי אמרה לי-
יש לך חזה יפה!
זה תמיד הצחיק אותי- כשהייתי מזכירה את זה בהרצאות.
מאחורי הצחוק הזה היתה גם מבוכה.
קיבלתי מחמאה עם אסמכתא של רופאה שבוודאי ראתה עולם ושדיים.
רק שמאז עברו כבר בערך 17 שנים,
ושמחתי על ההזדמנות לחדש אותם, לרענן אותם, להזקיף אותם.
מה, את לא היית שמחה על הזדמנות כזו?
נראה לי שהמון מאיתנו היו שמחות.
גם אני שמחתי עליה. אז.

סרטן בשבילי הוא קודם כל-סרטן הנחלים.
או החורים שהוא משאיר בחוף הים.
אני לא זוכרת שחשבתי על איך אמצא בן-זוג כשאני בלי שד אחד. אני לא זוכרת אולי כי אני מצוינת בהכחשה. מי שסביבי- זוכר. יונת, האחות הצעירה שלי, זוכרת שבכיתי. אני הכחשתי ועדיין לא נזכרתי).

אז התעוררתי מהניתוח עם תחבושת לוחצת ועם חיוך טיפשי על הפנים.
ואחרי שהצלקת נסגרה ונרפאה, התחלנו בתהליך הניפוח.
לא שאלתי ולא חקרתי יותר מידי,
כי הייתי בטוח שהרופאים אומרים לי את כל מה שאני צריכה לדעת.
אני חושב שהם לא אמרו- כי הם חשבו שאני יודעת.
אני הרי בחורה אינטיליגנטית!
אם מה שאני חושבת נכון, אז שנינו+ טעינו.
לא היה לי מושג מה זה הולך להיות,
ובגלל שלא היה לי מושג גם לא שאלתי.
אז אולי אני לא אינטיליגנטית בכלל?
חס וחלילה, אין מצב!

כמה שבועות אחרי שהתחלתי את תהליך הניפוח,
ואחרי שכבר דיברתי עם חברה שסיפרה לי בה הוא כרוך, ומה זה אומר.
למשל זה כואב למשל שזה יכאב מאוד!
למשל שאצטרך לעבור עוד ניתוח אחד לפחות.

אחרי שכבר ידעתי לאן נכנסתי, אבל המשכתי,
כי היתה הבטחה לזוג שדיים חדשים,
כי כבר התחלתי,
ואז התחילו להיות סימנים של זיהום.
מוגלה. בעצם רק מוגלה. בלי אדום.

הרופא בגעתון נתן לי אנטיביוטיקה.
ולקחתי. וזה המשיך. אז הוא נתן לי עוד אנטיביוטיקה.
ולקחתי.
וכשבאתי בפעם השלישית והוא נתן לי….אנטיביוטיקה,
החלטתי להתקשר למחלקה בבי"ח כרמל.
הם אמרו לי : בואי מהר.
אבל הכי מהר שהם יכלו לקבל אותי היה כעבור 4 ימים.
באתי- ונלקחה ממני הבטחת השד.
יצאתי מבית החולים אמזונה.
אמזונה שמאלית והפוכה.
אבל בפורים שהיה בסוף אותו השבוע התלבשתי כמו ליצן.
כי ככה אני מתלבשת בד"כ, ובפורים עוד יותר.
ובפורים עצמו רקדתי ושמחתי.
כי הייתי אחרי, כי הייתה לי חזיה שהחזיקה את השד שנותר,
ופרוטזה כבדה במקום השד שחסר.
ופורים יש לי פעם בשנה. אז אני רוקדת.

נכון, כבר ידעתי שאחרי הסרטן אני נכנסת לתור להשתלת כבד.
נכון, היתה לי סיבה לעבור את הסרטן ולהיות בריאה.

וביוני נכנסתי לתור.
ובספטמבר עברתי השתלה.
לא-סתם בספטמבר ב 11.9.2001, וכשהרופאים סגרו את הבטן שלי, המטוסים התחילו להתנגש בתאומים. יום מיוחד בשביל העולם. גם בשבילי.

הרופאים במחלקת השתלות בבלינסון אמרו לי שאני צריכה להרגיש כאילו זה יומולדת שני-שלי. עדיין לא הרגשתי שזה יום כזה. רק שי מביא לי עוד מתנה, כמו זו שהוא נותן לי ביומולדת שלי. זר פרחים גדול ושוקולד. ואז אנחנו מתלבטים לאיזו מסעדה ללכת, או לאיזה טיול או חופש/ נופש, ולפעמים אנחנו לא מחליטים. ורק נהנים מלהיות יחד ולדבר אל ועל- לילי.

ביולי 2012, שנתיים אחרי הכריתה הראשונה,
כשהשד שנותר מנסה לפצות את עצמו או אותי,
ומכפיל את עצמו, ואני מצידי מנסה להזיז אותו לאמצע החזה. והוא משיך ומסרב,

ביולי הזה הרגשתי גוש בשד ימין, בצד השני. תמיד מצחיקה אותי הקרבה הזו 'צד-̤שד-שד'.

הגעתי לרופא בביה"ח בנהריה, הוא אמר: "עם ניסיון כמו שלך אני מציע שנלך על כריתה מלאה".
"ואפשר יהיה לשחזר?" שאלתי.
כן. על זה תדברי עם הפלסטיקאים. יש! יהיו לי שני שדיים רעננים, צעירים, יפים וזקופים, חשבתי לעצמי. זה מה שדמיינתי. עדיין לא ראיתי איך הם ניראים אחרי ניתוחים שיחזור כאלו. היום כשאני רואה- אני אומרת- לא תודה. מזל שבחרתי לא.

נפגשתי עם הפלסטיקאים,
תיכננו לי את הניתוח ואת השחזורים.
תיכננתי עבורם שני שדיים בבת-אחת. הם הרגיעו אותי: "זה מסובך ומורכב. נצטרך לפחות 3 ניתוחים. ובשביל שד שמאל ניקח שריר מהגב. כי את רזה מידי".

"והוא לא יחסר לי? השריר?".
"לא" הם אמרו.
(לא האמנתי להם. אבל הם לא ידעו שיש לי תוכניות להשתתף באולימפיאדה, וגם אני שכחתי).
רציתי שני שדיים רעננים, צעירים, יפים וזקופים, אז זו הדרך שאלך בה כדי שיהיו לי.
ובעוד כמה ימים זה מתחיל.

בחלון הזה נכנסה האחות שלי, הגדולה, אוסי.
והיא שאלה אותי: 'בשביל מה את צריכה לשחזר?'
והיא ממשיכה ומספרת לי על הראיון שהיא קראה העיתון,
אולי ב'לאישה', ועל נירה רבינוביץ שמספרת שהיא בחרה לא לשחזר.

ואני חושבת לעצמי כמה רגעים קצרים, ואני מרגישה שזה רעיון חדש.
אף-אחד, בינתיים לא הציע לי כזו אפשרות,
ואני, האינטיליגנטית- לא חשבתי עליה בעצמי.

ומצד שני, אם אבחר באפשרות הזו,
הניתוח יהיה קצר, והניתוח יהיה ניתוח אחד,
והאשפוז יהיה קצר יותר,
וההחלמה תיהיה מהירה יותר. ואני אחזור הביתה מהר יותר.

בוודאי שבטח!

ביום הניתוח באתי והודעתי להם: רק הסרה של השדיים. בלי שחזור.
ואחרי שלושה או ארבעה ימים כבר הייתי בבית.
עם נקז, אבל בבית.
ובבית יש לי מחשב.
ובמחשב יש לי חשבון דואר ואי-מייל, ובתיבת האי-מייל מצאתי מכתב. מכתב מ jdate.
אמנון, הוא גר בקיבוץ 7 דקות ממני. הוא ראה את הפרופיל שלי. שאני מטיילת, שאני אוהבת לעשות ספורט, ולקרוא, ו… אולי גם כתבתי שם על דניס? החתול שהיה לי אז? אולי. בכל אופן אמנון התעניין בי, ואני אספתי המון אומץ, ונחישות, והסברים: נכון, יום כיפור עכשיו, אבל אמנון גר בקיבוץ, זה בוודאי יהיה בסדר מצידו לקבל שיחת טלפון מצידי גם אם יום כיפור היום. וגם אני אשמח לדבר איתו. כי מזמן לא פגשתי גבר מקרוב, ומזמן לא הרגשתי את ההתרגשות של לפני הפגישה. וגם אני רוצה להכיר אותו. מאוד רוצה.

אז התקשרתי! נכון אני חילונית. ומצד-שני, אני מכבדת ושומרת על כמה עקרונות. ולהתקשר ביום כיפור, אם זה לא מתאים…. זה ממש –ממש- לא נעים. אבל הפעם זה היה משהו מיוחד. היה לי קשה מאד לחכות, אז בחרתי- להתקשר ביום כיפור. ואמנון ענה!
ודיברנו כמעט שעתיים, ובוודאי הוא הציע שניפגש.
אז עניתי לו- כרגע לא נוח לי. בעוד כמה ימים.

ועברו ה'כמה ימים', והורידו לי את הנקז.
ובערב נפגשנו. אצלי בבית.
לא מקובל, אבל זה הצליח.
אחרי כמה משפטים אמרתי לו, עברתי השתלת כבד,
ושני השדיים שאתה רואה- הם 'כאילו'.
אני עברתי שתי כריתות. סרטנים.
ונשארנו בקשר חודשיים וחצי. חודשיים וחצי.

אולי זה נראה לכם קצר,
בשבילי הם היו נפלאים, מפתיעים, מאוהבים.

כשהם הסתיימו היה לי קשה.
אז המשכתי לחפש.
בדרך מצאתי את חיים, ועוד כמה שהציעו, ואחד שניסיתי. הוא היה מצוין במקומות מסויימים. ;-).

ואת הפרוטזות הכבדות, ואת החזיה מסורבלת הורדתי בחורף השני.
ואת שי פגשתי בטיול, ומאז עברו 8 שנים, ושי אמר לי פעם "בזכות זה שאין לך שדיים הלבבות שלנו קרובים יותר".

ואני כבר השתתפתי מאז בשתי אולימפיאדות של מושתלים,
וזכיתי ב 4 מדליות, ולדעתי יש לכריתות שעברתי,
ולשטיחות שזכיתי בה, חלק בהשגת המדליות.

אני יודעת, ההחלטה לא עבור שחזור היא לא ההחלטה שמתבקשת.
היא לא ההחלטה הטבעית. זה לא כמו לעבור ניתוח לשינוי אף.
זה ממש לא כמו ניתוח קוסמטי אחר.

השדיים שלנו מתבגרים יחד איתנו.
אנחנו רואות אותן גדלים. הם חלק מהזהות הבוגרת הנשית שלנו.
ולאבד אותן… זה לאבד חלק מהנשיות הבוגרת שלנו.
ההחלטה שלי, גם אם היא לא היתה הבחירה הראשונה, עוררת המון תגובות. יש כאלו שאומרים ואומרות: בכלל לא שמנו לב. זה נחמד.
רק שאני, כשהחלטתי לא להשתמש יותר בחזיה המיוחדת ובפרוטזות, הייתי בטוחה שכולם מסתכלים עלי, הייתי בטוחה שכולם רואים כמה אני חסרה. ואני, מצידי, בחנתי את כל החזות של הנשים והנערות והבחורות שעברו מולי, או עברו לידי. עברו לפחות שבועיים עד שהתרגלתי. היום זה נוח פשוט חסכוני… פחות כואב, יותר טבעי.

ובעיקר- זה אפשרי!
וזה אפשרי כי יש גם גברים שאוהבים אותנו ככה.
הם אוהבים אותנו, כי אנחנו נשים, עם לב, אהבה, נשמה, ידיים (ללטף, ולתמוך), פה לדבר איתו ולאהוב. אוזניים שמקשיבות, ואוהבות ליטופים ונשיקות.
הם אוהבים אותנו כמו שאנחנו, כמו שהם רוצים שאנחנו נאהב אותם בזכות מי שהם, גם אם הגוף שלהם נפלא, וגם אם הוא שמנמן, או נמוך, שונה.
הם רוצים שנאהב אותם בזכות האדם שבתוך הגוף שלהם,
כמו שאנחנו רוצות.
נכון, לא כולם יודעים איך.
לא כולן יודעות איך, להתגבר על המוזרות הפיזית הזו, המוזרות הפיזית שבגוף שלי, שבגוף שלו. אבל כולנו רוצים שיקבלו אותנו למרות המוזרות והשונות הזו, כי אנחנו אנשים שמרגישים. אם אנחנו נשים, או אם אנחנו גברים- אנחנו הרבה יותר מהגוף שלנו. לפעמים הגוף מסתיר לנו את מה שחשוב, אבל הנשמה, או הנפש, או החלק שבנו שמרגיש, לא יסתפק בבן-זוג, בבת-זוג, שהם רק גוף.
כי אלו רובוטים. ואנחנו צריכים לצידנו איש ואישה וחברים שיוכלו להרגיש.
לפעמים, בדרך הזו, נחליף בן-זוג ונמצא בן-זוג שמתאים והאוב אותנו אפילו יותר, כי הוא, או היא, אוהבים אותנו, והגוף שלנו לא מסתיר אותנו מהם.

תני לעצמך את ההזדמנות הזו, לאהוב את עצמך בלי שהגוף שלך יסתיר לך את עצמך.

הבהרה: בוודאי שלא העזתי לשים את התמונה היפה של 'לפני',

מדליית ארד באולימפיאדה בננסי. 2003

ובוודאי שאין לי תמונה של אחרי. עכשיו. יש בבגד ים.

אהבת?
מסכימה?
אשמח לתגובות, לשאלות ולעוד… ות.

רוצה לקבל ממני כלים ממשיים שבעזרתם תוכלי להתחזק מול הקשיים שאת פוגשת?
תוכלי לקבל את
סדרת הוידאוטיפים החדשה שלי לגיוס תעצומות הנפש שלך מול הסרטן,
עיברי לכאן,

הזיני שם וכתובת אי-מייל,
ותוכלי להתחיל בסרטון הראשון כבר עכשיו!

3 מחשבות על “"בזכות זה שאין לך שדיים הלבבות שלנו קרובים יותר"

  1. הי חגית מאוד מעניין מה שקראתי .אני חדשה בפורום האם מה שאכתוב רק את תקראי? מה שעברת מאוד קרוב למה שאני עוברת .אשמח לשמוע ממך שוב
    ביי בתיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s