למרות שהרבה שנים זכרתי את הילדות שלי כילדות שמחה, עליזה וקופצנית,
וב 10 השנים האחרונות הייתי מודל לאופטימיות אינסופית עבור אנשים רבים ששמעו אותי בהרצאות, 
ואנשים רבים אחרים שקראו עלי בעיתונים, או ראו אותי בראיון בטלויזיה-
הייתי ילדה פסימית.
קשה לי בכל פעם שאני מגיעה לנקודה שבה אני צריכה להגיד את זה בקול,
(ולכתוב זה הרבה יותר קל).
כן, למרות הילדות השמחה שזכרתי,
זכרתי גם שכשהייתי בת 10 או 11 החלטתי שלי לא יהיו ילדים,
בהרצאות ובהופעות האחרות שהיו לי בשנים האחרונות עדיין לא חיברתי את שני הזיכרונות האלו. אבל לפני כשנה הם התחברו במשפט אחד והבנתי, הבנתי שהייתי ילדה פסימית.
אני יודעת שזה אוקסימורון, פרדוקס והיפוכו, כמו שאמרו הגששים, אבל זה מה שהייתי.
כי מי שמחליטה בגיל צעיר כל-כך שלא יהיו לה ילדים היא מי שמסתכלת על העתיד ולא רואה בו תקווה, היא פסימית.
ולמה שילדה תעשה דבר כזה?
איך זה שילדה חושבת רחוק כל-כך, רואה שחור כל-כך?
אבל ככה אני ראיתי את העתיד, לא ראיתי בו תקוה ומשהו בתוכי אמר לעצמי:
"זה לא עולם טוב לילדים".
זה מה שהיה, ככה שהרגשתי כילדה.
אבל זה השתנה.
אני כל כך שמחה שזה השתנה!
וברור שזה לא השתנה מעצמו, אני שיניתי, אני השתניתי. הפכתי לאופטימית, בעצם סיגלתי לעצמי חשיבה אופטימית.
לא שחשבתי אז במונחים כאלו, אבל התוצאה היתה – חשיבה אופטימית.
אז איך זה קרה?
אם כמה שנים קודם, כילדה בת 10, לא ראיתי תקוה באופק,
פתאום היה לי אופק להסתכל, לראות ולצפות אליו.
המון בזכות חוברות הנאשיונאל ג'יאוגראפיק בחדר העיון ב'מוסד החינוכי' שבו למדתי. אשרת בעברון. בחוברות האלו ראיתי את רכס ההרים הענקי- ההימאליה,
ובהן ראיתי תמונות נפלאות של האוורסט, ואנשים מטיילים סביבו, במסלולים המרתקים שסביבו, ואמרת לעצמי: אני רוצה לראות את האוורסט, גם אני רוצה ללכת בשבילים האלו,
אני אסע לראות את האוורסט!
בזכות המדריכות שהדריכו אותנו בטיולים, שבזכותן אמרי לעצמי: אני רוצה להיות מורת דרך, כמותן, ובזכות האנגלית הטובה שלי- אדריך תיירים בארץ. אחר הצבא אלמד ואהיה מורת-דרך!
ורציתי גם להשאיר סימן בעולם.
לא ידעתי איזה סימן זה יהיה, אבל רציתי להשאיר משהו.
וגם אהבתי לשחות, לשחות זה לבד, ועם עצמי והלבד הסתדרתי טוב יותר, ובכל קיץ כשנפתחה הברכה הייתי שוחה ושוחה ושוחה. מי ששוחה מבין.
לא הייתי שחיינית טובה או מצטיינת, עובדה- שחיתי לבד, מי שהיה טוב כבר היה בקבוצה.
ובפעם אחת, זה בוודאי היה בשבת כי הברכה היתה מלאה, אנשים הסתובבו מסביב ובתוך, ילדים שיחקו והשפריצו, ואני שחיתי, ושחיתי ושחיתי. שחיתי המון זמן, כנראה. לא היה שעון, ולא יכולתי לדעתך כמה זמן אני שוחה, אבל זה היה הרבה זמן, ואני גם לא סופרת ברכות, כי אני מתבלבלת, אבל התנועות כבר נוצרו מעצמן, שחו את עצמן. כל כך הרבה זמן שחיתי. ופתאום ברגע אחד מסוים, ידעתי!
הרגשתי את זה עמוק בתוכי וזה יצא החוצה:
אני שוחה מצוין!
אני שוחה מצוין ויכולה לשחות גם באולימפיאדה!
הידיעה הזו הפיחה בי המון אושר, שמחה ותקווה.
אז מה אם הייתי בת 16 כבר ורק אני ידעתי שאני כל-כך טובה בשחייה,
אז מה אם כדי להגיע לאולימפיאדה מתחילים הרבה-הרבה יותר מקודם!
העיקר זה איך שאני מרגישה,
והידיעה העמוקה הזו גורמת לי להרגיש נפלא!
ו….בסוף, או אי-שאם באמצע השתתפתי באולימפיאדה, וביותר מאחת, ואפילו זכיתי במדליות.
ועל כל אלו ועוד- בהמשך.
הטיפ שלי לאופטימיות שלכם:
כל מי שלא נולד אופטימי צריך למצוא סיבה, וסיבות, שבשבילן הוא יבחר בכל פעם מחדש בחשיבה אופטימית.
כי רק חשיבה אופטימיות מאפשרת לנו לעשות דברים גדולים בחיים שלנו.
בוקר של שלוש זריחות 