חידוש- התלהבות כדרך לאופטימיות, בריאות וחוסן נפשי!

איזה מדהים! וואווו אמיתי!

אתם בטח מבינים למה התכוונתי.
וואו של נוף, של בית, דירה, אוכל, מסעדה, עץ פרח, מתנה, טלפון חדש!
אין סוף דברים שאנחנו ואנחנו אומרים עליהם: וואוו!
ושמחים על ההזדמנות להרגיש את הוואוו! הזה.

לפעמים הוא עושה לנו את היום,
לפעמים אנחנו נזכרים בו גם אחרי ימים. כייף.

תתארו לעצמכם שהיו לנו הרבה וואאווים כאלו,
בטח, הם כבר היו הרבה פחות.
כי כשיש הרבה דברים מיוחדים- אז הם כבר לא מיוחדים,
המיוחד הופך לרגיל.
אפילו למיוחד מתרגלים.
ובדרך מוסיפים לעצמנו גם ציניות ופסימיות.
בגדול- ולפעמים כמעט מאבדים את היכולת להתרגש.
ורק הוואוו המאוד-מאוד-מאוד מיוחד, עושה לנו את זה.
ומצד שני- בעולם יש מלא סיבות לוואווים,
אז למה שלא נתלהב ונתרגש מהם.

אבל אנחנו כבר התרגלנו, ומחכים לדברים הגדולים באמת.
עצוב,  נכון?
חשבתם פעם: האם זה חייב להיות ככה?
התחשק לכם פעם לשנות.
תתארו לעצמכם: להוסיף עוד סיבות להתלהבות!
לדעת איך למצוא עוד וואווים במשך היום, שיהיו לפחות M, גם אם לא XXXL.
תתארו לעצמכם: M וואאוו 3 פעמים ביום.

מרגש, נכון!
גם ממריץ.
(וזה גם מוסיף בריאות, בדוק).
ויש עוד: עושה את היום-יום שמח וקליל יותר,
מפחית דאגות, כי יש פחות זמן לדאוג.
מוסיף שלוות נפש. ואופטימיות, ואהבה.
וזו היא רק ההתחלה. לה לה, לה לה.

אז אתם בטח שואלים: אז איך עושים את זה?
בוודאי!

בואו נראה מה קורה לנו כשאנחנו מוצאים משהו שראוי לתואר וואוו:
כשאנחנו מוצאים את עצמנו מול אובייקט/ חוויה של וואו,
אנחנו בעצם מאבדים את יכולת התיאור והסיווג,
ונשארים עם פליאה.
ופליאה היא רגש נהדר ומופלא!
פליאה היא מה שמרגיש ילד כשהוא רואה את העולם בפעם הראשונה,
ולנו זה קורה מול קניון ענק, כמו הגרנד קניון (ולא כמו הקריון או דיזינגוף סנטר, כבודם במקומו),
מול עץ גבוה,
מול פלא טכנולוגי,
מול יצור קטן מורכב ופילאי,
מול פלא ארכיטקטוני, ומול אומנות.
מול יצירי טבע או בורא,
חתול רחוב, או חתול מפואר,
ו…. בעוד המון הזדמנויות.

וכדי שזה יקרה לנו יותר פעמים, וגם ביום-יום.
הדרך הכי קלה היא לשים לב לשיפוט ולקיטלוג שלנו.
הם כל-כך טבעיים לנו,
הם (היו) הדרך שלנו להכיר ולהסתדר וללמוד את העולם,
אבל כשהם מפריעים לנו לחיות,
באמת לחיות,
זה הזמן להגיד להם- עד כאן.

אז בכל פעם שאנחנו שמים לב שאנחנו שופטים,
כלומר, אומרים לעצמנו זה יפה זה מכוער, זה קטן מידי, זה גדול מידי,
היא עושה את זה טוב יותר,
הם טועים, אני צודקת!
ועוד כמותם.
פשוט להפסיק,
וניתן לעצמנו לראות את מה שמולנו.
זה ייקח כמה פעמים,
אולי כמה ימים,
לאט-לאט ניראה איך אנחנו מצליחים לראות ולהרגיש את היופי המיוחד,
את הפלא שבכל מה שסביבנו.
ואז נפנה את אותה הדרך אל מול עצמנו- נחליף שיפוט בפליאה,
על שניסינו,
על שהצלחנו,
על הרעיון החדש שעלה בנו,
על שהלכנו ובאנו, בזכות הרגליים שיודעות איך ללכת, לבד!
על הגוף המופלא שלנו שמעיר אתנו בבוקר,
ויודע לעשות המון דברים לבד, לטעום, להריח, לעכל, להפריד, להוציא.
יום אחרי יום אחרי יום, שנים….
על הייחוד שבנו, על הפלא הזה שבנו. ובחתולה שלנו.

זה לא נס, אנחנו יודעים איך הרוב פועל,
אבל זה פלא גדול.
גם אתם מחייכים, אני יודעת,
כי אנחנו והעולם שסביבנו, גם כשהוא כועס – הוא פלא.
כמו החצב שפורח עכשיו, כמו הכרוב, הרגיל הלבן המיוחד.

וואוו, נכון.
פשוט.

בהצלחה!