נפלה עלינו התמודדות קשה, סרטן או אבדן, איך נדע האם יש בנו את הכוחות להתמודד איתם?

המון פעמים אמרו לי: "אני הייתי נשברת, לא הייתי עומדת בזה",
״מאיפה היו לך כוחות לכל כך הרבה התמודדויות?״
פעם לא ידעתי, היום יש לי תשובה.

"אז", ראיתי את הכוחות של אחרים שהתמודדו והצליחו.
כשהתמודדתי אני (כי אנחנו מתמודדים בכל יום) בעצם בכלל לא ידעתי שאלו "כוחות",
הרי לא הרגשתי מאמץ.
היום זה סיפור אחד ארוך על השתלת כבד, 3 סרטנים, כמה מדליות ב"אולימפיאדות",

"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".

חוץ מהחיים עצמם, הלבד, ה'בלי עבודה'.
בשבילי אלו היו אפיזודות קצרות.
התמודדות התגברות. התמודדות- התגברות.

ואת ההתמודדות שלי אני רואה כברירה היחידה שהיתה לי.
והברירה היתה אחת כי ידעתי מה המטרה הסופית.
אני יכולה לשער שככה מרגישים גם האחרים שמצאו את הכוחות שבהם.

כשאני רואה את 'חברי' להתמודדויות, לחיים, אני יודעת שאי-אפשר לראות עלינו אם יש בנו את הכוחות.

אבל היום אני יודעת שכל אחד יודע מאיתנו בעצם מחליט כמה כוח יש לו.
או כמה מאמץ (סבל) אנחנו מוכנים "להרגיש/ להשקיע" כדי לעבור את הקושי ולחזור לחיות.

אני יודעת שהכוחות שלי יגמרו כשהכאב,הסבל והאבדן
יהיו חזקים וגדולים יותר ממה שאני מצליחה לראות מעבר לקושי,
מעבר להתמודדות הנוכחית.

יש בי כוח עד שאחליט או ארגיש שכבר אין בי כוח יותר, שאחליט שנמאס לי, ש"זה לא שווה".
כשכף הסבל, הצער, הכאב תיהיה כבדה יותר מכף ההנאה, המשמעות, השמחה.
ומותר לוותר. ויתור נותן כוח. כוח לחיות ונולדנו כדי לחיות.

אז כמה כוחות יש בי? כמה אני חזקה?
אומרים: "אלוהים" נותן לנו אתגרים לפי מידותינו וכוחנתינו.
אז מה גודל ההתמודדות שמתאים למידותיי? כמה כוחות יש בי?
לדעתי זו אני שמחליטה.

ואיך אני יכולה 'לעזור לעצמי להחליט נכון׳ כדי להמשיך ולחיות?
הדרך שלי היא למצוא דרכים לראות את הפלא שבחיים ובעולם למרות ובתוך הקושי.
"מי שנולד בר-מזל", ואני מאמינה באופטימיות ולא במזל.

ואופטימיות היא עבודה יומיומית מהנה ומתגמלת.
התגמול- החיים והעולם, הרגשות, השמחות העצב.
החיים והעולם. :-))

בהצלחה!

אשמח לקרוא את מחשבותיכם ורעיונותיכם.
להתראות.

הסוד שבעיניים ובלב

כל מי שלא נולד אופטימי יודע שכדי לחשוב אופטימי,
צריך להכיר את שני הצירים שעליהם ניצבת האופטימיות שלו.
כי הוא יודע שהוא בחר להיות אופטימי כי הבין שאופטימיות היא הדרך היחידה לחיות,
ויש לו לפחות סיבה מסויימת אחת שהאופטימיות שלו חיונית עבורה.
והוא מצא את האיך, שיום יום מתחזק את האופטימיות שלו.

ככה גם אני, אופטימית מבחירה.
את האיך לאופטימיות שלי אני מצאתי בזכות העיניים שלי ובזכות כישרון לתשומת לב.
הם משמשים בשבילי גם כלמה.
ואותם אני מלמדת.
הדברים שנכנסים לחיי כשאני פותחת את העיניים ושמה לב, עושים אותי אופטימית ומזינים את האופטימיות שלי.

אפשר למצוא ואתם בכל זמן, בכל מקום וכמה פעמים שרוצים.     
הם השקט, והם מוזיקה והרמוניות נפלאות.
הן מילים יפות ומקוריות וסיפור שכבר שמענו מאות פעמים.
הם ציבעי הקשת בענן, וצלילות המים.
הם אין סוף צורות הטבע הדומם, החי, הקמל והמתחדש.
הם העציץ שגדל מעט בכל יום בפתח הבית היומיומי שלי.
ונוף מיוחד ונורא-הוד מרחק חצי שעה הליכה, או 12 שעות טיסה מכאן.

הם כולם גורמים לחוש לפליאה,
ולא מותירים מקום למחשבה פסימית.
לציניות, לשיעמום, לייאוש, לכעס ולפחד, כמעט.
פליאה כמו מילד שהעולם חדש עבורו,
פליאה שכולנו, אני חושבת, חשים מול עוצמות הטבע,
כתיירים. אז אפשר להיות תיירים וילדים בכל יום.

בואו ניהיה תייריים וילדים ונמלא את ימינו פליאה!