תשמעו סיפור,

זה היה בפעם השניה שאמר לי שיש סרטן בשד שלי.
הייתי שנה אחרי השתלת הכבד, ושנתיים אחרי הסרטן הראשון וכבר בלי שד אחד.
עדיין היו לי המון תוכניות, תוכניות מפעם ותוכניות חדשות,
והנה: שוב פעם אומר לי רופא- יש לך סרטן.
דיייי! מתי כבר אוכל להתחיל לחיות?!

3-4 ימים הייתי כמו זומבי.
בכיתי כל הזמן. בבית במיטה, בשבילי הקיבוץ. כל-כך נמאס לי כבר. רציתי שהכל כבר יגמר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הייתי מיואשת כל-כך, הרגשתי כמו איוב. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. בכיתי והסתגרתי. ובכיתי.
ואז, בצהרי היום הרביעי, כשאני שוכבת על קצה המיטה, והרגליים על הרצפה, מנגבת עוד דמעות, פתאום אמרתי לעצמי:
אם אמשיך ככה לא אגיע לאן שאני רוצה להגיע!
ולאן אני רוצה להגיע ידעתי כבר שנים.
בתוך שנייה, קמתי, שטפתי פנים, וירדתי לחדר כושר.

בהרבה הרצאות שאלו אותי: "איך עשית את זה?"
בהתחלה לא ידעתי, היום אני כבר יודעת, קודם כל היו לי מטרות שרציתי להשיג:
עליהן סיפרתי לכם לפני כמה ימים.
להיות מורת-דרך, לראות את האוורסט, לכתוב ספר,
להשתתף באולימפיאדה.
אבל באותו הרגע לא ממשך זכרתי אותן, זכרתי תחושה של להיות 'במצב צבירה' אחר.
זכרתי שאפשר להרגיש אחרת,
להיות בתוך 'מצב צבירה' של יוזמה ועשייה ואחריות אישית.
ההפך מייאוש .

אני מאמינה שאופטימיות אף פעם לא יכולה להיות הבחירה הראשונה שלנו.
כי כשמשהו קורה אנחנו מבינים מיד שהחיים שלנו הולכים להשתנות,
שמה שתיכננו, יקרה אחרת, אם בכלל, והידיעה הזו מכווצת אותנו.
מפחד, מחוסר וודאות, מדאגה שזוחלת פנימה, מקפיאה.

זה משהו שטבוע בנו משחר ימינו כיצורים.
וזה תרם ותורם להישרדות שלנו. אבל אם לא היינו 'ממציאים' את האופטימיות היינו נשארים אי-שם בסאוונה, אולי קופי אדם, אולי פחות.
כי כשמישהו, אחת מאימותינו או אחד מאבותינו  הקדומים, הצליח להירגע מהפחד הראשוני, ש"הי, אולי יש סיכוי להרוויח מהשינוי", "ייתכן גם שדברים יתגלגלו מעכשיו לטובתינו", אנחנו בני אדם עשינו את הצעד הראשון בלקיחת אחריות על חיינו, והתחלנו להאמין שאנחנו יכולים גם לשנות את עתידנו.

מתי שהוא אז גם התחלנו לשאול שאלות, ולראות את היופי שסביבנו. לא הבנו- והכל נראה לנו כמו קסם. אלפי שנים אחר-כך, כלומר היום, אנחנו כבר מבינים קצת יותר,  אבל שמים לב הרבה פחות.

אנחנו טרודים, ממהרים, עייפים, דואגים, ובעיקר מחמיצים את היופי שסביבנו.

אחד ההבדלים בין מי שמתייאש ממה שקורה בעולם שלו
למי שמחליט לעשות למרות הייאוש הוא רמת האחריות כל אחד מהם/ מאיתנו מוכן לקחת על חייו.
אני מאלו שמוכנים לקחת כמה אחריות שאני יכולה למצוא.
ולדעתי זו הדרך הכי בריאה וטובה.
אני מאמינה שבחיים שלי אני יכולה לשנות הכל.
אבל רק אם וכשאקח אחריות.
לכן, אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיי, מה אני רוצה שיקרה בהם,
ואני עושה את המקסימום כדי שזה יקרה.
כמובן לא הכל בידי, אבל על מה שכן בידי- אני לוקחת אחריות.

שאלו את עצמכם- על מה עוד אני יכולה לקחת אחריות?
מה עוד אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות דברים אחרת כדי שבידי תיהיה האחריות.
יש דברים בחייכם שהם באחריות מישהו אחר?
פנו אליה או אליו, וקחו את האחריות חזרה לידיכם.
אם אתם יקרים וחשובים להם, הם יבינו ואפילו יעריכו את הצעד הזה שאתם עושים.

רוצים עזרה?
להתייעץ- כיתבו כאן, או כיתבו אליו במייל הפרטי, או התקשרו אלי.

בהצלחה, חגית