החצי הכי חשוב בדרך האופטימיות שלנו- והוא מתחיל ב פ'

בעוד רגע נסיים הטיול את האופטימי הקצר שלנו יחד.
אני מקוה שהצלחתי לתת לך טעימה טעימה מהעולם האופטימי שלי,
ואולי אפילו החלטת שתיצטרפי אלי להמשך הדרך.

לפני הצעד האחרון, מחר.
חשוב לי להדגיש שכשאנחנו בונים מבנה,
כמו גם יכולת, יכולות אופטימיות,
חשוב שמצד אחד נחזק ונעצים אותו.IMG_1568
ומהצד השני,
נשים לב שאנחנו מקטינים דברים שיכולים להחליש את המבנה שאנחנו בונים.

עד עכשיו העצמנו את האופטימיות שלנו.
היום אני רוצה להציע לך לבנות יכולת שתחסום בחירות ורגשות פסימיים.
החלטתי להוסיף עוד חצי צעד חשוב.
חצי הצעד הזה הוא אחת הדרכים היחודייות שלי,
לחיזוק האופטימיות.
אני מקוה שגם את תאמצי אותו, לשלך.

אספר סיפור קצר על עצמי:
לפעמים חשבתי שלועגים לי.
לפעמים נעלבתי כשאחרים התלהבו מהיכולת הילדותית שלי.
היכולת למצוא דברים קטנים,
היכולת לאתר יופי ופלא כך סתם בהליכה על שביל.
מהיכולת להתפלא, להתלהב.
מהיכולת לשים לב.

רק לאחרונה הבנתי שהיכולת הזו חיזקה ומחזקת אותי.
רק לאחרונה הבנתי שהרב אנשים יכולים להנות בעצמם מיכולת כזו.
היכולת להתפלא.

הנה איך:

נסי להיזכר בסיטואציות שבהן אין שמץ של פסימיות.
קחי רגע ארוך,
ועיצמי את עינייך.

הצלחת?
(אני לרוב לא מצליחה במשימות כאלו….)
בשבילי רגעים כאלו קיימים אצל ילדים,
מול טבע מפעים,
ומול פילאי העולם ויכולות האנושיות.
כן, גם טכנולוגיה ואומנות.
אני מתכוונת לפליאה.

אסביר:
ילדים, בעיקר כשהם קטנים, עדיין מלאים בהתפעלות.
כל דבר עבורם הוא חדש,
הכל מעורר שאלות:
איך?
למה?
ושוב איך?
שום דבר לא מובן מאליו.
גם אם נתקלו בו כבר, הם יתלהבו ממנו.
וגם אנחנו כתיירים, בארץ אחרת, מול הרים נישאים.
ואפשר, ורצוי גם בבית שלנו,
מול ציפורים שנודדות או שרות בחלון,
כשהירוק עולה אחרי הגשם,
כשהקיץ מתחיל והצבעים משתנים.
או כשיש לנו אורח ואנחנו ואנחנו מראים לו את הבית שלנו, על יופיו, יחודיו (!) ופלאיו.
ויום יום- לשים לב,
לפשוט, ליום-יומי, ולמיוחד.
בכל דבר יש יחוד.
אנחנו פוגשים אותו לפעמים כשמישהו מספר לנו על היכולות של החיה הזו,
על הנדידה הפילאית של הציפור הזו.
על מנגנון הרביה של הצמח הזה.

הם קיימים מסביבנו,
וגם בפילאי הגוף שלנו,
היכולות הטכנולוגיות שמקיפות אותנו,
ומזמינות אותנו לשים לב אליהן, להתפלא,
כמו שנראו לנו בפעם הראשונה.

וכשאנחנו חשים פליאה,
הגוף שלנו בוודאי מוצף בהורמונים טובים ונעימים.
כשאנחנו חשים פליאה,
אין בגוף ובנפש שלנו מקום לרגש שלילי,
כי בחרנו לראות, לשים לב למיוחד, ליפה,
והוא שמחזיר לנו חזרה תחושה מופלאה,
לפעמים תחושה של פלא.
ובחירה שלילית, רגש שלילי, לא יכול להיכנס.

כן, פליאה היא חיסון בטוח ומלא בפני כל רגש שלילי, בפני פסימיות.
ואפשר לתרגל פליאה מול הדבר הכי באנאלי.
לתהות עליו, על איך נוצר,
על מי שהגה את הרעיון,
על ההצלחה, על הכישלונות, והתקווה שהיו בדרך.
על הדרך.

אני ממליצה לך לשים תזכורת לתירגול פליאה.
מול שולחן הכתיבה,
מול השמים, מול השקט.
להתמלא בפליאה,
ביופי, בחד פעמיות.
לשאול את עצמנו 'איך',
להשאיר את הציניות והספק, ולפתוח עיניים, ראש, אף ואוזניים,
ולפתוח את הלב ולשים אותו, לרגע או יותר, להרגיש.
ולהתפלא.

שתפו אותי!

הגעתם לצעד במקרה,
ולא מכירים את חמשת הצעדים לחשיבה אופטימית אפקטיבית?
אתם יכולים להצטרף אלינו מכאן,
לקבל למייל שלכם את כוווולם,
ועוד,

להתראות בפלאות הבאות, חגית

לקריאת פוסט נוסף בנושא דומה- התלהבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s