חשיבה אופטימית אפקטיבית- הדבר הכי טוב שקרה לאופטימית.

אילולא מצאתי בעצמי את היכולות החשיב האופטימית האפקטיבית
כנראה שלא הייתי מגישה בכלל שיש לי מקום באולימפיאדה,
אולימפיאדת המושתלים, במקרה שלי.
אילולא לימדתי את עצמי לחשוב ולפעול באופטימית ובאפקטיביות
כנראה שבכלל לא הייתי מעלה בדעתי את האפשרות לזכות במדליות באולימפיאדות האלו.
בטוח איך ואם בכלל הייתי מגיעה בריאה מספיק להשתלת כבד.
לא בטוח שבכלל הייתי עוברת אותה.
ומי יודע איך הייתי מתמודדת עם 3 סרטני שד.
ומוצאת בתוך כל אלו בן-זוג שאוהב אותי כמו שאני,
עם מה שכבר אין לי, עם מה שנשבר והחלים, או הוחלף.
אילולא מצאתי בתוכי את היכולות החשיבה האופטימית האפקטיבית,
כנראה שבכלל לא הייתי מוצאת מחדש את הסיבות לחיות.
ובשבילי לחיות זה הרבה יותר מלקום בבוקר.
בשבילי לחיות זה לחלום, לתכנן ולעשות את הדברים שאני אוהבת,
את הדברים שנותנים לי את הסיבות לקום בבוקר,
ובכל בוקר מחדש, גם כשבעצם יש לי מעט מאוד בחיים, חוץ מחשיבה אופטימית,
אבל בזכות החשיבה האופטימית הצלחתי להתגבר ולהתמודד ולצפות ולבנות חיים טובים שמחים,
מלאי הנאה וסיפוק.

כי לא תמיד לחיות זה המובן-מאליו בשבילנו.
האם אפשר וכדאי לעשות את זה לסיבת הדברים, אפילו כשקשה?

כשבשבילי "לחיות" התחיל כשהייתי בת 13-14, והתחלתי למצוא דברים וסיבות לעשות תוכניות לקראתם. סיבות לחיות. סיבות להישאר כאן איתכם בעולם.
אז הסיבות האלו היו להיות מורת-דרך, לסוע לנפאל ולראות את האוורסט,  לכתוב ספר, וכמה שנים אחר-כך הצטרפה גם השאיפה להשתתף באולימפיאדה.
ב 11 השנים האחרונות אני מספרת ומדברת על חשיבה אופטימית אפקטיבית, בהרצאות, בסדנאות ובתקשורת, (רדיו, טלויזיה, עיתונים).

לפני שהתחלתי לחיות, כלומר למצוא סיבות שבזכותן כדאי לי לחיות, הייתי ילדה ונערה פסימית. וכילדה ונערה פסימית,
הרגשתי שהעולם הוא מקום לא כל-כך טוב לילדים, ואולי אפילו רע עבורם ובעיקר עבורי. אלו הן תחושות לא בריאות ולא מעצימות להתחיל איתן את החיים, אבל זה מה שהיה.

אחד הסיפורים המטלטלים ביותר בהרצאה שלי, "בוקר של 3 זריחות", מדגים ברגע את האפקט של החשיבה האופטימית האפקטיבית שסיגלתי לעצמי.
זה היה ב בספטמבר שנת 2002.
זו היתה הפעם השניה שבה אמרו לי שיש סרטן בשד שלי.
זה היה שנה אחרי ההשתלה,
ושנתיים אחרי הסרטן והכריתה של שד ימין.
ואחרי שנפלתי ושברתי 3 מקומות בצד שמאל של הגוף שלי, כמה חודשים קודם לכן.
הרגשתי כמו איוב. זה היה כל-כך קשה ועצוב.
שלושה או ארבעה ימים הסתובבתי בקיבוץ כמו זומבי. בוכה ובוכה, ומידי פעם פוגשת מישהי ומספרת לה למה.

ואז ברגע אחד, ביום הרביעי, כשאני מנגבת את העיניים מעוד דמעות, פתאום אמרתי לעצמי: "לאן אגיע אם אמשיך ככה?"
והיה לי ברור שאם אמשיך לבכות ולרחם על עצמי לא אגיע למקומות שרציתי להגיע אליהם, לראות את האוורסט, לטייל בפירנאים,
ולא אעשה את הדברים שתיכננתי לעשות, לכתוב ספר, להשאיר סימן.
קפצתי מהמיטה, שטפתי פנים, החלפתי בגדים, ונסעתי לחדר כושר.

מה היה לי כדי שאצליח לעשות את הסוויטצ' הזה?
א. מנוי בחדר כושר.
ב. הרגל להתאמן.
ג. תמונה/ תמונות, בראש, בדימיון שלי, של הדברים שאותם אני רוצה לעשות בחיים.

כשבעמקי מוחי נזכרתי בתמונות,
משהו בגוף שלי נזכר באימון ובתחושות שהוא נותן והחלטתי להחליף את תחושת הייאוש והמסכנות בתחושה העוצמה והמסוגלות שנותן לי האימון.

במקרה שלי היה לי גם מנוי בחדר כושר, אבל כל טיול, יציאה החוצה, דילוג על חוף הים, או בין עצים, גבעות – היה נותן לי את אותן תחושות.

זאת מהות החשיבה אופטימית.
לדעת מה אני רוצה לעשות בחיי,
להתאמן על הכלים,
ולקחת אחריות מתוך אופטימיות.
כשאופטימיות כאן היא האמונה ביכולתי להגשים את התוכניות שלי. את האמונה הזו אני מגבה בביטחון שיש  בעולם הזדמנויות ואנשים שרוצים בטובתי, לדעת שבעולם הזה יש יופי, יופי חד-פעמי שאני רוצה לחוות, שאני לא מוכנה להפסיד ולפספס.
ולקחת אחריות מלאה על כל אלו. וליזום את חיי.

מי יכול להנות מגישת החיים של החשיבה האופטימית האפקטיבית?
מי שמתמודד עכשיו עם קשיים גדולים בחייו,
מי שחושש שכשהוא יתקל בקשים כאלו, לא בטוח שיהיו לו את הכוחות הנדרשים להתמודדות ולהתגברות.
מי שלמרות כל אלו אוהב את החיים ואת העולם ומוכן לעשות את הפעולות הנדרשות כדי לחיות את החיים ואת העולם- במלוא מובן המילה, לחיות מתוך הנאה וסיפוק, לחיות מתוך אמונה ותקווה, לחיות מתוך אחריות ויוזמה אישית.

יש גם סדנא בקרוב,
כדי שניהיה לרוב!
מתעניינים? הירשמו מכאן, ואחזור אליכם עם פרטים.

להתראות, חגית