בשלב מסויים בחיי הבנתי שאני אופטימית. כי הכל יחסי בחיים. בעצם מי שמסביבי רואה אותי כאופטימית. היה לי נח לקבל את מה שהם ראו, אז הלכתי איתם. עד כדי כך הלכתי איתם עד שבשלב מסויים אפילו ראיתי את עצמי, כמורה לחשיבה אופטימית. (בעצם, כן, יש לי כמה טריקים שהופכים אותנו מפסימיים לאופטימיים. הם עובדים!)
אבל היו גם העובדות, להמשיך לקרוא
קרה גם לכם?
קרה גם לכם שבדיוק כשאתם מבינים משהו על עצמכם, ולפעמים זה הדבר הכי מביך, שאתם לא לבד?
לי זה קרה לפני שבועיים, וכשקראתי ב YNET כתבה "חושבים חיובי? זה לא תמיד כדאי לכם". אמנם הכתבה עירבבה חשיבה חיובית, פסיכולוגיה חיובית. הכתבה עצמה שיטחית, מבולבלת ולא מדוייקת. אבל דיברה בידיוק על הנושא שעליו חשבתי באותם ימים. שלאופטימיות יש גבול.
ומעבר לגבול הזה אנחנו יכולים להתדרדר את עבר "ממלכת תקוות השווא" האמיתית.
כי להגיד על משהו "תקוות שווא" זו חכמת-הבדיעבד אלא אם כן היא נאמרת ע"י המקווה שהתבדה. וגם אז ייתכן שאם היה ממתין מקוה עוד קצת היתה תקוותו מתגשמת.
בוקר של שלוש זריחות 