אופטימיות +- (אופטימיות פלוס-מינוס)

האם אפשר לקחת את האופטימיות רחוק מידי?

קרה גם לכם?
קרה גם לכם שבדיוק כשאתם מבינים משהו על עצמכם, ולפעמים זה הדבר הכי מביך, שאתם לא לבד?

לי זה קרה לפני שבועיים, וכשקראתי  ב YNET  כתבה "חושבים חיובי? זה לא תמיד כדאי לכם". אמנם הכתבה עירבבה חשיבה חיובית, פסיכולוגיה חיובית. הכתבה עצמה שיטחית, מבולבלת ולא מדוייקת. אבל דיברה בידיוק על הנושא שעליו חשבתי באותם ימים. שלאופטימיות יש גבול.
ומעבר לגבול הזה אנחנו יכולים להתדרדר את עבר "ממלכת תקוות השווא" האמיתית.
כי להגיד על משהו "תקוות שווא" זו חכמת-הבדיעבד אלא אם כן היא נאמרת ע"י המקווה שהתבדה. וגם אז ייתכן שאם היה ממתין מקוה עוד קצת היתה תקוותו מתגשמת.

וכאן בידיוק נמצאת הבעיה. הבעיה שנתקלתי בה גם אני. אני אוהבת לראות את עצמי כאישה דינאמית ולוקחת אחריות, "ופתאום" הבנתי שבשנים האחרונות התרחקתי מהתכונות הטובות האלו.
כי החשיבה האופטימית סחפה גם אותי והפכה גם אותי מיוזמת ואחראית מקווה פסיבית.

עצלן . מפורום טבע פיראי וחיות בר בתפוז,
עצלן. חמוד אולי הכי איטי מבין החיות.

בשנים האחרונות אני מספרת, מרצה וכותבת בשבחי האופטימיות. כי איפה הייתי אם לא הייתי אופטימית, איפה הייתי אילולא ידעתי והצלחתי לחזור ולחשוב ולראות (אבל מה עם להרגיש?) אופטימית? ואיך האופטימיות הקפיצה אותי ממיטת היאוש האיובי אל זרועות ההליכון בחדר הכושר, ובעזרתו לאולימפיאדה ול 4 מדליות אולימפיות.

היה לי נעים ונח שרבים ראו בי סמכות בענייני אופטימיות, ולהיות זו שהבינה שרק כשאנחנו אופטימיים יש טעם לחיינו, והאופטימיות עושה אותנו בריאים יותר, נחמדים יותר, סובלניים יותר, ואפילו מצליחים יותר.
ואיך לימדתי את עצמי לחשוב אופטימי, ודיברתי גם והעליתי על נס את שבחי התקווה, וכתבתי עליה וסיפרתי שהיא האחרונה שנשארה בתיבת פנדורה אחרי שכל רעות העולם פרצו ממנה, (בוודאי שבגלל האישה). כי כשהחיים קשים ומסובכים, והם כאלו, חשוב שנרגיש ונדע שיש תקוה, והתקווה הזו בידיים שלנו, ורק אנחנו נוכל להגשים אותה. התקווה הזו שהיא האופיום להמונים, היא האופיום עבורנו. עבורי.

והיה לי נעים לדבר, ומזה התפרנסתי, גם אם מעט, ולאט-לאט עשיתי פחות ופחות, כי קיוויתי ובגלל שהיה לי נח לעשות פחות ופחות. לקוות יותר ולעשות פחות.

עשיתי מעט, אם בכלל כדי שאנשים ידעו, יתעניינו ויזמינו את ההרצאה שלי, וכמה אני טובה כמרצה וההרצאה שלי גם, מרתקת- סוחפת, נותנת תשובות אבל גם פותחת שאלות.

קיוויתי, כמו ניסים, ונעשה לי נח לחיות כמו פנסיונרית. כאילו חיי מאחורי, כאילו יש לי כסף לחיות את המשך חיי כמו שאני רוצה. אבל כסף ופרנסה יש לי מעט מאוד, אז אני רוצה מעט ופחות, ומעמידה פנים "שאני מסתפקת במועט". אני באמת מסתפקת במועט, כי אין ברירה, אבל יודעת שאם אעשה יותר אוכל להנות מקצת יותר.

כן, כמה שנים היה לי נוח להאמין לעצמי ולמי ששמע אותי, כי יחד בנינו בי את התחושה שאני סופר-וומן.  כי כשאני סופר-וומן ואישה ביונית, אני כמעט צריכה שיהיה לי קשה, כ רק בזכות הקשיים אמשיך ואהיה סופר-וומן. ואני עושה כמעט-כלום כדי לבנות לי את חיים שאני רוצה. את מה שהוא בגדר חלום, ויכול הפוך למציאות כשאקום ממיטת דמיונותיי ואקח אחריות על חיי. סוף-סוף.

בימים האלו אני מקיצה וקמה ממיטת תקוות השווא ודימיונותי.
בוקר טוב, בוקר של 3 זריחות.

*התמונה מפורום תפוז טבע פיראי וחיות בר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s