כשהאופטימיות מתמכרת לתקווה

בשלב מסויים בחיי הבנתי שאני אופטימית. כי הכל יחסי בחיים. בעצם מי שמסביבי רואה אותי כאופטימית. היה לי נח לקבל את מה שהם ראו, אז הלכתי איתם. עד כדי כך הלכתי איתם עד שבשלב מסויים אפילו ראיתי את עצמי, כמורה לחשיבה אופטימית. (בעצם, כן, יש לי כמה טריקים שהופכים אותנו מפסימיים לאופטימיים. הם עובדים!)

אבל היו גם העובדות, להמשיך לקרוא

החצי הכי חשוב בדרך האופטימיות שלנו- והוא מתחיל ב פ'

בעוד רגע נסיים הטיול את האופטימי הקצר שלנו יחד.
אני מקוה שהצלחתי לתת לך טעימה טעימה מהעולם האופטימי שלי,
ואולי אפילו החלטת שתיצטרפי אלי להמשך הדרך.

לפני הצעד האחרון, מחר.
חשוב לי להדגיש שכשאנחנו בונים מבנה,
כמו גם יכולת, יכולות אופטימיות,
חשוב שמצד אחד נחזק ונעצים אותו.IMG_1568
ומהצד השני,
נשים לב שאנחנו מקטינים דברים שיכולים להחליש את המבנה שאנחנו בונים.

עד עכשיו העצמנו את האופטימיות שלנו.
היום אני רוצה להציע לך לבנות יכולת שתחסום בחירות ורגשות פסימיים.
החלטתי להוסיף עוד חצי צעד חשוב.
חצי הצעד הזה הוא אחת הדרכים היחודייות שלי,
לחיזוק האופטימיות.
אני מקוה שגם את תאמצי אותו, לשלך.

אספר סיפור קצר על עצמי:
לפעמים חשבתי שלועגים לי.
לפעמים נעלבתי כשאחרים התלהבו מהיכולת הילדותית שלי.
היכולת למצוא דברים קטנים,
היכולת לאתר יופי ופלא כך סתם בהליכה על שביל.
מהיכולת להתפלא, להתלהב.
מהיכולת לשים לב.

רק לאחרונה הבנתי שהיכולת הזו חיזקה ומחזקת אותי.
רק לאחרונה הבנתי שהרב אנשים יכולים להנות בעצמם מיכולת כזו.
היכולת להתפלא.

הנה איך:

נסי להיזכר בסיטואציות שבהן אין שמץ של פסימיות.
קחי רגע ארוך,
ועיצמי את עינייך.

הצלחת?
(אני לרוב לא מצליחה במשימות כאלו….)
בשבילי רגעים כאלו קיימים אצל ילדים,
מול טבע מפעים,
ומול פילאי העולם ויכולות האנושיות.
כן, גם טכנולוגיה ואומנות.
אני מתכוונת לפליאה.

אסביר:
ילדים, בעיקר כשהם קטנים, עדיין מלאים בהתפעלות.
כל דבר עבורם הוא חדש,
הכל מעורר שאלות:
איך?
למה?
ושוב איך?
שום דבר לא מובן מאליו.
גם אם נתקלו בו כבר, הם יתלהבו ממנו.
וגם אנחנו כתיירים, בארץ אחרת, מול הרים נישאים.
ואפשר, ורצוי גם בבית שלנו,
מול ציפורים שנודדות או שרות בחלון,
כשהירוק עולה אחרי הגשם,
כשהקיץ מתחיל והצבעים משתנים.
או כשיש לנו אורח ואנחנו ואנחנו מראים לו את הבית שלנו, על יופיו, יחודיו (!) ופלאיו.
ויום יום- לשים לב,
לפשוט, ליום-יומי, ולמיוחד.
בכל דבר יש יחוד.
אנחנו פוגשים אותו לפעמים כשמישהו מספר לנו על היכולות של החיה הזו,
על הנדידה הפילאית של הציפור הזו.
על מנגנון הרביה של הצמח הזה.

הם קיימים מסביבנו,
וגם בפילאי הגוף שלנו,
היכולות הטכנולוגיות שמקיפות אותנו,
ומזמינות אותנו לשים לב אליהן, להתפלא,
כמו שנראו לנו בפעם הראשונה.

וכשאנחנו חשים פליאה,
הגוף שלנו בוודאי מוצף בהורמונים טובים ונעימים.
כשאנחנו חשים פליאה,
אין בגוף ובנפש שלנו מקום לרגש שלילי,
כי בחרנו לראות, לשים לב למיוחד, ליפה,
והוא שמחזיר לנו חזרה תחושה מופלאה,
לפעמים תחושה של פלא.
ובחירה שלילית, רגש שלילי, לא יכול להיכנס.

כן, פליאה היא חיסון בטוח ומלא בפני כל רגש שלילי, בפני פסימיות.
ואפשר לתרגל פליאה מול הדבר הכי באנאלי.
לתהות עליו, על איך נוצר,
על מי שהגה את הרעיון,
על ההצלחה, על הכישלונות, והתקווה שהיו בדרך.
על הדרך.

אני ממליצה לך לשים תזכורת לתירגול פליאה.
מול שולחן הכתיבה,
מול השמים, מול השקט.
להתמלא בפליאה,
ביופי, בחד פעמיות.
לשאול את עצמנו 'איך',
להשאיר את הציניות והספק, ולפתוח עיניים, ראש, אף ואוזניים,
ולפתוח את הלב ולשים אותו, לרגע או יותר, להרגיש.
ולהתפלא.

שתפו אותי!

הגעתם לצעד במקרה,
ולא מכירים את חמשת הצעדים לחשיבה אופטימית אפקטיבית?
אתם יכולים להצטרף אלינו מכאן,
לקבל למייל שלכם את כוווולם,
ועוד,

להתראות בפלאות הבאות, חגית

לקריאת פוסט נוסף בנושא דומה- התלהבות.

נפלה עלינו התמודדות קשה, סרטן או אבדן, איך נדע האם יש בנו את הכוחות להתמודד איתם?  

המון פעמים אמרו לי: "אני הייתי נשברת, לא הייתי עומדת בזה",
״מאיפה היו לך כוחות לכל כך הרבה התמודדויות?״
פעם לא ידעתי, היום יש לי תשובה.

"אז", ראיתי את הכוחות של אחרים שהתמודדו והצליחו.
כשהתמודדתי אני (כי אנחנו מתמודדים בכל יום) בעצם בכלל לא ידעתי שאלו "כוחות",
הרי לא הרגשתי מאמץ.
היום זה סיפור אחד ארוך על השתלת כבד, 3 סרטנים, כמה מדליות ב"אולימפיאדות",

"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".
"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".

חוץ מהחיים עצמם, הלבד, ה'בלי עבודה'.
בשבילי אלו היו אפיזודות קצרות.
התמודדות התגברות. התמודדות- התגברות.

ואת ההתמודדות שלי אני רואה כברירה היחידה שהיתה לי.
והברירה היתה אחת כי ידעתי מה המטרה הסופית.
אני יכולה לשער שככה מרגישים גם האחרים שמצאו את הכוחות שבהם.

כשאני רואה את 'חברי' להתמודדויות, לחיים, אני יודעת שאי-אפשר לראות עלינו אם יש בנו את הכוחות.

אבל היום אני יודעת שכל אחד יודע מאיתנו בעצם מחליט כמה כוח יש לו.
או כמה מאמץ (סבל) אנחנו מוכנים "להרגיש/ להשקיע" כדי לעבור את הקושי ולחזור לחיות.

אני יודעת שהכוחות שלי יגמרו כשהכאב,הסבל והאבדן
יהיו חזקים וגדולים יותר ממה שאני מצליחה לראות מעבר לקושי,
מעבר להתמודדות הנוכחית.

יש בי כוח עד שאחליט או ארגיש שכבר אין בי כוח יותר, שאחליט שנמאס לי, ש"זה לא שווה".
כשכף הסבל, הצער, הכאב תיהיה כבדה יותר מכף ההנאה, המשמעות, השמחה.
ומותר לוותר. ויתור נותן כוח. כוח לחיות ונולדנו כדי לחיות.

אז כמה כוחות יש בי? כמה אני חזקה?
אומרים: "אלוהים" נותן לנו אתגרים לפי מידותינו וכוחנתינו.
אז מה גודל ההתמודדות שמתאים למידותיי? כמה כוחות יש בי?
לדעתי זו אני שמחליטה.

ואיך אני יכולה 'לעזור לעצמי להחליט נכון׳ כדי להמשיך ולחיות?
הדרך שלי היא למצוא דרכים לראות את הפלא שבחיים ובעולם למרות ובתוך הקושי.
"מי שנולד בר-מזל", ואני מאמינה באופטימיות ולא במזל.

ואופטימיות היא עבודה יומיומית מהנה ומתגמלת.
התגמול- החיים והעולם, הרגשות, השמחות העצב.
החיים והעולם. :-))

בהצלחה!

אשמח לקרוא את מחשבותיכם ורעיונותיכם.
להתראות.

כשעולות שאלות, מגיעות להן תשובות אופטימיות

זה המייל שקיבלתי, בעקבות הכתבה שהתפרסמה ב YNET:
"שלום חגית,
יישר כוחך וחג פורים שמח.
קראתי את הכתבה וזו הפעם הראשונה ששמעתי אודותייך.

גם אני עברתי כריתה דו צדדית.
ולאחר שקראתי שהמחלה חזרה אצלך,
לאחר הכריתה רציתי לשאול אותך בעניין זה.
איך מגלים שזה קורה?
איפה זה יכול לחזור?
אולי זה נראה כשאלות "לא אופטימיות",
אבל אני דווקא מאוד אופטימית ולכן גם בחרתי בניתוח הזה,
כדי שאוכל לסלק את פצצת הזמן ולהמשיך בחיי בשקט.
קצת הטריד אותי ממצא החזרה לאחר הכריתה.
אודה לך אם תשיבי ליתודה וסוף שבוע נפלא.
ט'
לשאלות ששאלת יש לי רק תשובות של מישהי שהיא כמוך,
אופטימית, ומצד שני ממש-לא רופאה.
חשוב לי להגיד את זה, כדי שאף אחד לא יטעה. קשת בענן
מה שאני אומרת זה רק מתוך התחושות שלי,
אז כמובן שהתשובות שלי אלייך הן סובייקטיביות.
כי אנשים יכולים להיות רק סובייקטיבים.

החלטתי להשיב בבלוג, כדי שאנשים נוספים, שבוודאי מוטרדים משאלות דומות,
יכולו להעזר  באומץ שלך לשאול.
אני דווקא חושבת שהשאלות שלך הן מאוד אופטימיות.
כי אופטימיות בשבילי חייבת להסתמך על המציאות שלנו,
וגם על מה שעלול לקרות, רק כך נוכל להתכונן כמו-שצריך.
ולעשות את מה שהכי טוב לנו.
ומה שטוב לנו, טוב לנו ולא בהכרח למישהו אחר.
לדעתי מה שטוב, הוא גם משהו שמשקיט אותנו, וגורם לנו ליותר שלווה ובטחון.
לכן  חשוב לבחור במה ש'מרגיש' לנו טוב.
(זה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע, אתייחס לזה בפעם אחרת) 
ולסמוך על עצמנו.
 
אני גיליתי כל גידול בדרך שונה.
הראשון היה דימום מהפיטמה, השני היה תחושה של גוש בשד.
ובפעם השלישית, אחרי שכבר לא היה לי שד, הרגשתי גוש קטן.
הוא היה תחת לצלקת, כי הצלקת היא כל מה שנשאר מהשד…
 
לכן אני חושבת שהכי טוב זה להמשיך לחיות את החיים בדרך שאת מוצאת שהיא הכי טובה לך.
להכניס לתוכם דברים טובים,
כדי להשאיר כמה שפחות מקום לדאגות ולחששות.
לדעתי אי-אפשר לא לדאוג בכלל, 
ורק כשאנחנו מודאגים אנחנו יכולים לנקוט בצעדים שימנעו את מה שאנחנו חוששים ממנו!
ונכון, זו פסימיות רגעית,
ומצד שני זה, לדעתי, הכי טבעי ובריא.
מקווה שהצלחתי לעזור לך ט',
בהערכה רבה, חגית
 

אם יש 1001 סיבות לדאגה, אז איך למצוא הרבה יותר סיבות לאופטימיות?

זאת שאלה שחוזרת אלי כל הזמן,
ובימים האחרונים אפילו משי!
תתארו לעצמכם: גם שי דואג.
גם שי שומע כמה פעמים ביום על אפשרות של התקיפה באירן,
(אני דוקא שומעת דיווחים שזה סתם הגזמה וספין,
כי זה מחזק אינטרסים מסויימים: ישראל אומרת 'תחזיקו אותי!',     
וארה"ב מכריזה: 'אנחנו מחזיקים את ישראל!').

מצד אחד, אפשר לדאוג, תמיד אפשר למצוא סיבות לדאגה.
כי גם השנה, ובעצם כל הזמן, מחירי הדלק עולים, ומסביבנו
יש הרבה אנשים שחושבים שאנחנו, (כל גודל של אנחנו, ד"א),
אחראיים לכל הבעיות שלהם.
ואפשר להחליט שאנחנו מעדיפים להיות אופטימיים
ולדעת שאנחנו בטוחים גם מול מה שמדאיג אחרים.

ומצד שני: יש לי עבורכם פתרון פשוט, בעל 4 שלבים,
שיכול להוציא אתכם, ואת כל מי שקרוב אליכם,
מדאגה –>> לאופטימיות.
שנתחיל? 

שלב 1:להבין כמה הנושא קרוב אליכם.
לפעמים, אפילו כשהוא רחוק מאוד, ולא משאיר אותנו אדישים. 
צונאמי ביפן, ומאות אלפי נפגעים.
מאבקים אלימים במדינות שכנות.
תאונת דרכים קשות, או מעשים נוראיים של אנשים.

אפשר לעצור, ולבדוק: עד כמה כל אירוע קרוב אלינו?
עד כמה הוא ממש משפיע על חיינו?
אמנם אי-אפשר להתעלם, מדובר על אנשים, ונצבט לנו הלב.
ומצד שני, ביננו, רוב, כמעט רובם של האירועים, לא ממש משפיעים על חיינו,
וגם לא ישפיעו באופן מיידי, ואולי בכלל ואף-פעם לא.
פרופורציות? !! 

שלב 2:
להתייחס למצב בסקרנות.
כי מה שאנחנו מכירים- לא מפחיד אותנו.
אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים. טבעי.
אז בואו ונכיר אותו.

ראו סרטון- להפוך פחד לסקרנות.
 בעשרת הוידאוטיפים לאופטימיות.

שלב 3: אם זה מגיע ברדיו/ טלויזיה/ שיחה,
להתרחק מהמקום,(לכבות),
ולהתקרב למקום שטוב לנו בו.

שלב 4: כי כדי להוציא משהו, אנחנו חייבים להכניס משהו במקומו.
לכן למצוא לעצמו דברים טובים, חיוביים ובריאים להתעסק בהם.
פעילות ספורטיבית, פעילות יצירתית, שיחה עם אנשים חיוביים.
שיחליפו את מקום הדאגה. 

ויש לי לפחות עוד 10 כאלו,
שיעזרו לכם להוסיף אופטימיות ובטחון לחייכם.
תוכלו לראות אותם  בדף המתנות,
כבר קיבלתם אותו?
אם לא, וגם אם כן, תוכלו לחזור אליו, הנה מכאן!

אהבתם?
הגיבו,
והעבירו לחברים,

להתראות, חגית

איך איבדתי שליטה, מצאתי אותה בחזרה, וסיימנו במוזאון יפני

קצת אחרי 10:00 בשבת בבוקר, התחיל לרדת עלינו שלג. 

אז החלטנו לנסוע גבוה יותר, כדי לראות עוד שלג, כדי להיות ממש בתוך השלג.
זו היתה הזדמנות לשנות תוכניות, כדי לראות את השלג!

רק שעדיין לא הבנו….,
זה היה מרוב התלהבות.

שינינו כיוון והתחלנו לנסוע, לעלות.
כמה מאות מטרים לפנינו, הכביש כבר היה לבן. וגם הגבעות שמסביב.

במבוקים על-פי שי

זה היה יפה כל-כך!
ראינו את הקוליסים של הרכבים שנסעו לפנינו.
ניסיתי לנסוע עליהם.
ואז ראינו רכב אחד שנסע הצידה!
מיד אמרתי לשי: חוזרים, זה מסוכן!
עברתי לנתיב השמאלי, קודם בדקתי שאף אחד לא מגיע ונוסע בו.  שי האיץ בי עוד רגע אחד.
ואני הרגשתי איך הלב של מתחיל לפעום, חזק יותר, ומהר יותר.

הרמזור התחלף לירוק, ואני לחצתי על הגז.
האוטו לא זז. שמתי על L, (לשי יש אוטו אוטומאטי). עברו כמה רגעים והאוטו התחיל לזוז. לאט.
זה היה מפחיד.
בינתיים הסתכלתי רק קדימה. הקדימה לא התקדם. הקדימה לא התקרב.
הרגשתי את הלב של פועם, עוד יותר חזק יותר, ועוד יותר מהר.
כמה פעמים אנחנו  לוחצים על הגז והאוטו לא זז? מעט.
ממתי אוטו עושה מה שבא לו?!
בשביל מה יש לי רשיון נהיגה? הרי זה בשביל להגיד לאוטו לאן וכמה לסוע.
אתמול בבוקר לכמה רגעים החוקים השתנו.
גם הרכבים שסביבנו, נסעו לאט, ולפעמים הצידה.
ולא רק אני איבדתי שליטה.
הפעם האחרונה שזה קרה לי היתה מזמן. גם אז ירד שלג. משום מה אז זה היה פחות מפחיד. אז היתה מפלסת שלג בנתיב ממול, ופשוט עברתי לסוע אחריה. זה היה בשלג הקודם בגליל. מזמן.

עכשיו החלטתי לעשות U-turn.
לברוח. לחזור למטה.
הסתכלתי ימינה. תמיד אני עושה ככה בצמתים.
רכב אחד נסע לקראתי, ירד בכביש.
אני מתחילה להיכנס לנתיב שהוא אמור להמשיך לסוע בו. יש לי עדיין ירוק.
בתקווה מהולה בהרבה חשש ופחד, שאלתי את עצמי ואת שי:
הוא יצליח לעצור ב'אדום שלו'?

הוא הצליח!
כל מי שהיה בצומת בוודאי ראה גם את האוטו שלנו, מתאמץ לצאת מהצומת.
בכל מקרה כולם היו מספיק סבלנים, או שלחצו על הגז ונשארו במקום, ונתנו לנו לצאת.
ולהתחיל לרדת, לנסוע, למקום חמים יותר, למקום שאין בו קרח על הכביש.
לידינו נסעו רכבים, גם זה שעצר ב'אדום שלו'.
והם נסעו מהר! לא הבנתי איך, איך הם מעיזים. איך זה שהם לא מחליקים?
בעצם גם אנחנו כבר לא החלקנו, ובכל זאת: אני עדיין הייתי ב L, אחרי עוד רגע או שניים. העברתי ל 2 ול D.
ולאט לאט יצאנו משם. ירדנו בכביש לכיוון נהריה, ממולנו הים גועש, בלבן.
הלב האט ונרגע. ואוטו חזר לנסוע כמו שאני אומרת לו. שוב יש לי שליטה במצב, וחוסר האונים התפוגג.

הצלחנו לרדת, לברוח. לא נראה שלג היום. בעצם בערב בטלויזיה- בטח יראו.

אנחנו בדרך לחיפה. חזרנו לתוכנית מקורית- מוזיאון טיקוטין. 

כי שי כבר מצייר כמו יפני. ביקשתי ממנו שיצלם ציור.

במבוקים ע"פ שי 2


להשלמת האווירה והסיפור.

לקראת נהריה ראינו את השיירות שמתחילות לעלות. איחלתי להן 'אחיזה טובה'.
אנחנו בדרך למקום הרבה יותר חם. שם לא היו קוליסים בקרח.
כשהגענו אפילו לא ירד שם גשם. רק היה קר. מאוד. עצרנו לתצפית בסטלה-מאריס. מעל ים לבן שוצף. הגליל המערבי מכוסה בענן אפור נמוך.
אני שמחה שאנחנו מסתכלים מרחוק. לא היה לי נעים לחוש את חוסר האונים הזה.

אז כשאני כותבת את השורות האלו, ואני כבר יודעת שחוסר אונים, הוא יוצר פסימיות-
ושואלת את עצמי:
מה אני עשיתי כדי להחליף אותו?
מה עשיתי כדי לא להיכנע פאניקה, ומה עשיתי כדי לא לאבד שליטה לגמרי?
אני חושבת שמה שעשיתי היה להחליף אותו בעשייה, בהבנה- שאני יכולה לצאת משם. אנחנו מוגנים בתוך הרכב, ואני עושה את כל מה שאני יכולה ויודעת כדי לצאת המצב הזה. אני נוסעת קדימה, גם אם זה לאט, בינתיים זה קדימה, אני רואה את הרכבים האחרים מצליחים, אז גם אני אצליח, ואוטוטו מסתיים הלבן.
הידיעה שאני יכולה, החליפה את חוסר האונים בתחושת שליטה, תחושה של ביטחון, והם החזירו לי את האופטימיות ואת התקווה.
שתמיד אפשר לחזור אליהן.
כי לאט לאט יצאנו משם. ירדנו בכביש לכיוון נהריה, ראינו את הים הגועש, הלבן.
הלב האט ונרגע. ואוטו חזר לנסוע כמו שאני אומרת לו. שוב יש לי שליטה במצב, וחוסר האונים התפוגג.

והשלג? בפעם הבאה לא ניהיה ראשונים מידי. נחכה שישימו קרח על הכביש, יעברו מפלסות, ואז נבוא.

חגית! את תמיד שוכחת הכל!

כמה פעמים אמרו לי את זה!
כמה פעמים אמרת את לעצמך על עצמך,  ולמישהו אחר?
זה בידיוק מה שאמא שלי ענתה לי לפני כמה ימים, כשסיפרתי לה שמצאתי ספר בכניסה לבית שלי, ואני לא זוכרת למי נתתי את הספר הזה וגם לא יודעת מי טרח להחזיר. כמה  נחמד מצידו או מצידה!
"את תמיד שוכחת הכל, כי את אף פעם לא רושמת!"
וכל-כך לא ידעתי מה ואיך לענות לה. (כי פתאום מה שניהיה חשוב זה שאני לא זוכרת למי נתתי, במקום העובדה שהספר חזר אלי).
גם אני כמעט ולא מספרת מה שזכרתי. כי אז זה בסדר, והכל הולך כשורה. וזה היומיומי והמובן מאליו.
כשאני מספרת לה כששכחתי ולא על הפעמים שזכרתי, אני לא מתרכזת ומדגישה את-מה שברור, את מה שחיובי, את מה שהתנהל בסדר, ולא גרם לבעיות.
אז אחרי רגע של התעשתות אני עניתי לה:
"לא, אני תמיד שוכחת, יש המון דברים שאני זוכרת!"

והיא היתה מופתעת: "מה? לא?!!"
ואת המשך הדו-שיח סיימתי לעצמי: 'בוודאי שלא. אני לא מספרת את כל מה שקרה לי. אלא רק את המיוחד. אני מספרת על מה שהביא לי שמחה ועל אלו שגרמו לי צער ועוד בילבול'.
והמשכתי לחשוב על הדוח-שיח הקטן הזה עוד כמה ימים, והנה עכשיו אני כותבת עליו.
כי הבנתי מיד שזה מה שקורה לנו, בעיקר מול עצמנו, אבל גם מול אחרים, הורים, וכו'.
אנחנו נתפסים לשלילי, למה שלא הצליח, ורואים בו את כל  הסיפור, את כל סיפור חיינו, לפעמים.
ומכניסים אליו ביטויים כמו 'תמיד' ו'הכל', עדיף עם סימן קריאה בסוף.
כדי לקבוע קביעה שאין ממנה חזרה!

ככה זה תמיד איתי/ איתי! ככה היה! וככה זה יהיה!                         לנקות את מה שמפריע

האם זה נכון?
האם אנחנו שוכחים משהו בדרך?
האם אמא שלי לא שכחה כמה דברים: את ההצלחות שלי, את ההשגים שלי.
האם היא שכחה את הפעמים שבהן זכרתי? 
כמה פעמים אנחנו מתעלמים מכמה עובדות בדרך?
כי קרו, וקורים ויקרו- דברים טובים. הצלחות. הישגים.
לנו, לקרובים אלינו, לחברים שבאים לספר לנו משהו כדי שנקשיב להם, כדי שנעודד אותם.
ושוב- וזה חשוב: זה בעיקר מול עצמנו.
אנחנו שוכחים ומקטינים את מה שהצליח לנו, את מה פעל כשורה, את המחמאות שקיבלנו.

אז: איך זה קורה?
ומאיזו סיבה?
את זה שמעתי לאחרונה מאדם יקר: הבחירה הקלה היא להפוך את עצמנו לקורבן.
כי כקורבן אין לנו אפשרות להשפיע ולשנות.
כקורבן אנחנו חסרי-אונים. וכחסרי אונים אנחנו נשארים במקום הנוח והבטוח של-לא-לעשות-כלום ולהשאיר את המצב כמו שהוא. אולי לא נוח, אבל מוכר ובטוח.
מקום שבו אני לא: לא זוכרת. לא יכולה. תמיד תמיד. ותמיד אף פעם.

בסוף השבוע שהסתיים אתמול ביליתי בריטריט מדיטציה של עמותת תובנה.
אחת המנחות ציטטה את אנדרי ז'יד שאמר או כתב:
"כדי לחיות בארץ אחרת, אדם חייב לעזוב את החוף".
אז אם אתם מעיזים לעזוב את הפסימיות והציניות הבטוחות והמוכרות, ולהתחיל להתקדם את החוף האופטימי, תוכלו לקבל את הכלים לתחילת הדרך כבר עכשיו.
היכנסו לאתר וביחרו לקבל מתנות!

להתראות,
חגית סימן-טוב,
מלמדת אופטימיות

לקבלת 'המדריך לאופטימיות בשעות משבר' ואת סידרת הוידאו-טיפים.

איך לייצר אופטימיות בשלושה צעדים פשוטים

האם גם אתם מחפשים כלים פשוטים וקלים ליישום שיוסיפו אופטימיות לחייכם?
האם גם אתם יודעים שאופטימיות תשנה את החוויות ואיתן תא התוצאות שאתם מפיקים מכל ארוע למצב?
ובוודאי שמעתם הצעות ורעיונות איך להוסיף את האופטימיות לעצמכם. גם אני. ואני ממש מוצאת שהם לא מספקים.כל כך הרבה תשובות ופתרונות שאני, מניסיוני, רואה שיש בהם מעט מידי. אז כתבתי פוסט שייתן לכם מיד פרספקטיבה על כל מה שי שלכם לייצר עוד אופטימיות ומהר.
בחינתי האופטימיות לא יכולה להיות תמיד. אי אפשר להיות אופטימיים כל הזמן.
בשבילי לפחות בגלל העובדה שזה מעייף אותי ואני צריכה לנוח מידי פעם.
ובשביל המתמטיקה. צריך לרדת כדי לעלות.
אבל מה קורה שכאני מבינה שעכשיו אני לא מספיק אופטימית, ואני רוצה עוד ממנה.
וזו השיטה הבדוקה שלי.

יש לי שלושה דברים שעוזרים לי לחזור ולהיות אופטימית, לחזור ולהיות עצמי. כי כולנו, רק כשאנחנו אופטימיים, אנחנו עצמנו, כמו שאנחנו רוצים.
בשלושה צעדים:

1. בשביל מה? מה המטרה שלי? לאן אני הולכת?
2. ממה אני הולכת? מה יקרה אם לא תיהיהי אופטימית?
3. מה יש לי שעוזר לי?

תכלס:
א. להבין בשביל מה אני רוצה להיות להמשיך ולעשות? לאן אני הולכת ומה המטרה שלי.נכון, בשביל זה צריכות להיות לי מטרות, שאיפות, וציפיות. כן, ציפיות מעצמי בלבד ומהעולם שאני בונה עבור עצמי.

ב. ממה אני הולכת? אם תרצו: להשאיר באחורי המוח שלי את הידיעה מה יקרה אם אבחר באופציה השנייה.אני בטוחה שלכל אחד יש תשובה לשאלה או לאפשרות הזו.
אז מה יקרה אם לא תיהיו אופטימיים? והאם האפשרות הזו תביא אתכם למקום שבו אתם רוצים להיות. ראו את התשובה שנתתם בסעיף הקודם.

וג. מה יש לי שעוזר לי. מה עומד לזכותי?
החוזקות שלי והתכונות שמסייעות לי והביאו אותי להצלחות ולסיפוק בעבר.
כישורים וכישרונות, דברים שלמדתי ושאני יודעת.
ובעיקר: הסביבה שלי: אנשים, חברים משפחה, קולגות, ובשבילי כל מה שמרכיב את הנוף. הדשא, העצים, הנוף והאנשים שבו.

לפרטים על סדנאות לאופטימיות,
להתראות, חגית סימן-טוב,מלמדת אופטימיות

לראות את חצי הכוס המלאה, ליישם אופטימיות בימים קשים

יש הרבה שאומרים שהחוכמה היא להיות אופטימיים כשנראה שאין סיבה לאופטימיות.
ואז שואלים אותי איך, אם הם לא יצאו כבר מההרצאה, אחרי שכעסו על איך אני מעיזה לדבר על חיים טובים ואופטימיות כשמסביב….. אתם יודעים.

ואני מרשה לעצמי להמשיך ולדבר, כי אני יודעת שהייתי אופטימית במקומות שהמון אנשים לא מעיזים, וראיתי את היתרונות ואני יודעת שאפשר ושממש-ממש כדאי. בזכות כל אלו אני יודעת להביא את עצמי למקום שבו אני יודעת 'יהיה בסדר'

מכאן אחר-כך תכנסו לסרטון ביוטיוב ותוכלו לראות בו ולשמוע מעט ממה שאני מכירה כחיים.

ולמי שמבין שהאופטימיות היא שמוציאה אותנו בחיים ומוציאה מאיתנו את הטוב שבנו בכל מצב ובעיקר כשקשה, השאלה היא איך.

ועוד רגע לפני ה'איך' אזכיר לכם שמידי פעם אנחנו שומעים מישהו שעבר חוויה קשה, שאומר: 'קיבלתי פרופורציות. עכשיו אני יודע מה חשוב בחיים'.

אני רוצה להביא את האפשרות לקבל פרופורציות לפני שקורה משהו שיזעזע את חיינו.

אז בואו נראה מה עובר על מי שאמר את המשפט שציטטתי. מה בעצם קורה לו?

תעצמו רגע עיניים.

תענו לעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

אני מתכוונת לכך שהוא מתחיל לתת חשיבות שונה לדברים השונים. אם קודם היו דברים 'קטנים' שהרגיזו אותו, עכשיו הוא יודע לסלוח עליהם. לעצמו או לסובבים אותו.
ומצד שני, הוא מצליח להגדיל ולתת יותר מקום וחשיבות ומשקל, ועוד ועוד לדברים שקודם התייחס אליהם מעט. זה כבר אישי.

אז קחו דקה או שתיים ותרגלו חשיבה חיובית לפני שהגעתם למקום שבו אתם מרגישים שאתם עם 'הגב לקיר', כי זו מיומנות.
אם אתם אוהבים ויזואליה, תוכלו לקחת דף ועט, ולעשות טבלא ולרשום בצד אחד את הדברים הטובים, ובצד השני את הדברים השליליים. תנו להם מספרים, ע"פ המשקל שלהם. תדאגו שיהיו יותר דברים, או בעלי משקל גדול יותר בצד שאתם מעדיפים להיות בו.
אני מניחה שזה הצד של המחשבות החיוביות.
והנה צעדתם עוד צעד ויש לכם עוד מיומנות מתחום הפסיכולוגיה החיובית.

זו אחת הדרכים להפחית דאגה, וזו גם דרך טובה ביותר לשנות דפוסי חשיבה.
לקבל את הפרופורציות שטובות לכם ולחייכם.
ובאמת להצליח לחזור ולהיות אופטימיים גם בימים הקשים יותר.

אשמח לשמוע את התנסויותיכם,                                             

בהצלחה
ולהתראות באתר בוקר של שלוש זריחות