אם נמאס לך ממחשבות שליליות שרצות לך בראש כאן יש להן פיתרון

הפעם אני רוצה להעלות נושא חשוב,
שהוא גם נושא כמעט-כאוב.
כלומר הוא מביא לנו מכאובים רבים.
אני מתכוונת למחשבות ולתסריטים השליליים שמתרוצצים לנו בראש.
לפעמים ימים שלמים.

אני מחשיבה את עצמי למומחית לתסרטים שליליים.
אולי יום אחד אהיה אפילו מועמדת לאוסקר בזכות תסריט כזה.
אבל האמת, זה ממש לא מצחיק.
וכשאני מוצאת את עצמי שוב חושבת מחשבות שליליות,
להמשיך לקרוא

החצי הכי חשוב בדרך האופטימיות שלנו- והוא מתחיל ב פ'

בעוד רגע נסיים הטיול את האופטימי הקצר שלנו יחד.
אני מקוה שהצלחתי לתת לך טעימה טעימה מהעולם האופטימי שלי,
ואולי אפילו החלטת שתיצטרפי אלי להמשך הדרך.

לפני הצעד האחרון, מחר.
חשוב לי להדגיש שכשאנחנו בונים מבנה,
כמו גם יכולת, יכולות אופטימיות,
חשוב שמצד אחד נחזק ונעצים אותו.IMG_1568
ומהצד השני,
נשים לב שאנחנו מקטינים דברים שיכולים להחליש את המבנה שאנחנו בונים.

עד עכשיו העצמנו את האופטימיות שלנו.
היום אני רוצה להציע לך לבנות יכולת שתחסום בחירות ורגשות פסימיים.
החלטתי להוסיף עוד חצי צעד חשוב.
חצי הצעד הזה הוא אחת הדרכים היחודייות שלי,
לחיזוק האופטימיות.
אני מקוה שגם את תאמצי אותו, לשלך.

אספר סיפור קצר על עצמי:
לפעמים חשבתי שלועגים לי.
לפעמים נעלבתי כשאחרים התלהבו מהיכולת הילדותית שלי.
היכולת למצוא דברים קטנים,
היכולת לאתר יופי ופלא כך סתם בהליכה על שביל.
מהיכולת להתפלא, להתלהב.
מהיכולת לשים לב.

רק לאחרונה הבנתי שהיכולת הזו חיזקה ומחזקת אותי.
רק לאחרונה הבנתי שהרב אנשים יכולים להנות בעצמם מיכולת כזו.
היכולת להתפלא.

הנה איך:

נסי להיזכר בסיטואציות שבהן אין שמץ של פסימיות.
קחי רגע ארוך,
ועיצמי את עינייך.

הצלחת?
(אני לרוב לא מצליחה במשימות כאלו….)
בשבילי רגעים כאלו קיימים אצל ילדים,
מול טבע מפעים,
ומול פילאי העולם ויכולות האנושיות.
כן, גם טכנולוגיה ואומנות.
אני מתכוונת לפליאה.

אסביר:
ילדים, בעיקר כשהם קטנים, עדיין מלאים בהתפעלות.
כל דבר עבורם הוא חדש,
הכל מעורר שאלות:
איך?
למה?
ושוב איך?
שום דבר לא מובן מאליו.
גם אם נתקלו בו כבר, הם יתלהבו ממנו.
וגם אנחנו כתיירים, בארץ אחרת, מול הרים נישאים.
ואפשר, ורצוי גם בבית שלנו,
מול ציפורים שנודדות או שרות בחלון,
כשהירוק עולה אחרי הגשם,
כשהקיץ מתחיל והצבעים משתנים.
או כשיש לנו אורח ואנחנו ואנחנו מראים לו את הבית שלנו, על יופיו, יחודיו (!) ופלאיו.
ויום יום- לשים לב,
לפשוט, ליום-יומי, ולמיוחד.
בכל דבר יש יחוד.
אנחנו פוגשים אותו לפעמים כשמישהו מספר לנו על היכולות של החיה הזו,
על הנדידה הפילאית של הציפור הזו.
על מנגנון הרביה של הצמח הזה.

הם קיימים מסביבנו,
וגם בפילאי הגוף שלנו,
היכולות הטכנולוגיות שמקיפות אותנו,
ומזמינות אותנו לשים לב אליהן, להתפלא,
כמו שנראו לנו בפעם הראשונה.

וכשאנחנו חשים פליאה,
הגוף שלנו בוודאי מוצף בהורמונים טובים ונעימים.
כשאנחנו חשים פליאה,
אין בגוף ובנפש שלנו מקום לרגש שלילי,
כי בחרנו לראות, לשים לב למיוחד, ליפה,
והוא שמחזיר לנו חזרה תחושה מופלאה,
לפעמים תחושה של פלא.
ובחירה שלילית, רגש שלילי, לא יכול להיכנס.

כן, פליאה היא חיסון בטוח ומלא בפני כל רגש שלילי, בפני פסימיות.
ואפשר לתרגל פליאה מול הדבר הכי באנאלי.
לתהות עליו, על איך נוצר,
על מי שהגה את הרעיון,
על ההצלחה, על הכישלונות, והתקווה שהיו בדרך.
על הדרך.

אני ממליצה לך לשים תזכורת לתירגול פליאה.
מול שולחן הכתיבה,
מול השמים, מול השקט.
להתמלא בפליאה,
ביופי, בחד פעמיות.
לשאול את עצמנו 'איך',
להשאיר את הציניות והספק, ולפתוח עיניים, ראש, אף ואוזניים,
ולפתוח את הלב ולשים אותו, לרגע או יותר, להרגיש.
ולהתפלא.

שתפו אותי!

הגעתם לצעד במקרה,
ולא מכירים את חמשת הצעדים לחשיבה אופטימית אפקטיבית?
אתם יכולים להצטרף אלינו מכאן,
לקבל למייל שלכם את כוווולם,
ועוד,

להתראות בפלאות הבאות, חגית

לקריאת פוסט נוסף בנושא דומה- התלהבות.

אם יש 1001 סיבות לדאגה, אז איך למצוא הרבה יותר סיבות לאופטימיות?

זאת שאלה שחוזרת אלי כל הזמן,
ובימים האחרונים אפילו משי!
תתארו לעצמכם: גם שי דואג.
גם שי שומע כמה פעמים ביום על אפשרות של התקיפה באירן,
(אני דוקא שומעת דיווחים שזה סתם הגזמה וספין,
כי זה מחזק אינטרסים מסויימים: ישראל אומרת 'תחזיקו אותי!',     
וארה"ב מכריזה: 'אנחנו מחזיקים את ישראל!').

מצד אחד, אפשר לדאוג, תמיד אפשר למצוא סיבות לדאגה.
כי גם השנה, ובעצם כל הזמן, מחירי הדלק עולים, ומסביבנו
יש הרבה אנשים שחושבים שאנחנו, (כל גודל של אנחנו, ד"א),
אחראיים לכל הבעיות שלהם.
ואפשר להחליט שאנחנו מעדיפים להיות אופטימיים
ולדעת שאנחנו בטוחים גם מול מה שמדאיג אחרים.

ומצד שני: יש לי עבורכם פתרון פשוט, בעל 4 שלבים,
שיכול להוציא אתכם, ואת כל מי שקרוב אליכם,
מדאגה –>> לאופטימיות.
שנתחיל? 

שלב 1:להבין כמה הנושא קרוב אליכם.
לפעמים, אפילו כשהוא רחוק מאוד, ולא משאיר אותנו אדישים. 
צונאמי ביפן, ומאות אלפי נפגעים.
מאבקים אלימים במדינות שכנות.
תאונת דרכים קשות, או מעשים נוראיים של אנשים.

אפשר לעצור, ולבדוק: עד כמה כל אירוע קרוב אלינו?
עד כמה הוא ממש משפיע על חיינו?
אמנם אי-אפשר להתעלם, מדובר על אנשים, ונצבט לנו הלב.
ומצד שני, ביננו, רוב, כמעט רובם של האירועים, לא ממש משפיעים על חיינו,
וגם לא ישפיעו באופן מיידי, ואולי בכלל ואף-פעם לא.
פרופורציות? !! 

שלב 2:
להתייחס למצב בסקרנות.
כי מה שאנחנו מכירים- לא מפחיד אותנו.
אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים. טבעי.
אז בואו ונכיר אותו.

ראו סרטון- להפוך פחד לסקרנות.
 בעשרת הוידאוטיפים לאופטימיות.

שלב 3: אם זה מגיע ברדיו/ טלויזיה/ שיחה,
להתרחק מהמקום,(לכבות),
ולהתקרב למקום שטוב לנו בו.

שלב 4: כי כדי להוציא משהו, אנחנו חייבים להכניס משהו במקומו.
לכן למצוא לעצמו דברים טובים, חיוביים ובריאים להתעסק בהם.
פעילות ספורטיבית, פעילות יצירתית, שיחה עם אנשים חיוביים.
שיחליפו את מקום הדאגה. 

ויש לי לפחות עוד 10 כאלו,
שיעזרו לכם להוסיף אופטימיות ובטחון לחייכם.
תוכלו לראות אותם  בדף המתנות,
כבר קיבלתם אותו?
אם לא, וגם אם כן, תוכלו לחזור אליו, הנה מכאן!

אהבתם?
הגיבו,
והעבירו לחברים,

להתראות, חגית

חגית! את תמיד שוכחת הכל!

כמה פעמים אמרו לי את זה!
כמה פעמים אמרת את לעצמך על עצמך,  ולמישהו אחר?
זה בידיוק מה שאמא שלי ענתה לי לפני כמה ימים, כשסיפרתי לה שמצאתי ספר בכניסה לבית שלי, ואני לא זוכרת למי נתתי את הספר הזה וגם לא יודעת מי טרח להחזיר. כמה  נחמד מצידו או מצידה!
"את תמיד שוכחת הכל, כי את אף פעם לא רושמת!"
וכל-כך לא ידעתי מה ואיך לענות לה. (כי פתאום מה שניהיה חשוב זה שאני לא זוכרת למי נתתי, במקום העובדה שהספר חזר אלי).
גם אני כמעט ולא מספרת מה שזכרתי. כי אז זה בסדר, והכל הולך כשורה. וזה היומיומי והמובן מאליו.
כשאני מספרת לה כששכחתי ולא על הפעמים שזכרתי, אני לא מתרכזת ומדגישה את-מה שברור, את מה שחיובי, את מה שהתנהל בסדר, ולא גרם לבעיות.
אז אחרי רגע של התעשתות אני עניתי לה:
"לא, אני תמיד שוכחת, יש המון דברים שאני זוכרת!"

והיא היתה מופתעת: "מה? לא?!!"
ואת המשך הדו-שיח סיימתי לעצמי: 'בוודאי שלא. אני לא מספרת את כל מה שקרה לי. אלא רק את המיוחד. אני מספרת על מה שהביא לי שמחה ועל אלו שגרמו לי צער ועוד בילבול'.
והמשכתי לחשוב על הדוח-שיח הקטן הזה עוד כמה ימים, והנה עכשיו אני כותבת עליו.
כי הבנתי מיד שזה מה שקורה לנו, בעיקר מול עצמנו, אבל גם מול אחרים, הורים, וכו'.
אנחנו נתפסים לשלילי, למה שלא הצליח, ורואים בו את כל  הסיפור, את כל סיפור חיינו, לפעמים.
ומכניסים אליו ביטויים כמו 'תמיד' ו'הכל', עדיף עם סימן קריאה בסוף.
כדי לקבוע קביעה שאין ממנה חזרה!

ככה זה תמיד איתי/ איתי! ככה היה! וככה זה יהיה!                         לנקות את מה שמפריע

האם זה נכון?
האם אנחנו שוכחים משהו בדרך?
האם אמא שלי לא שכחה כמה דברים: את ההצלחות שלי, את ההשגים שלי.
האם היא שכחה את הפעמים שבהן זכרתי? 
כמה פעמים אנחנו מתעלמים מכמה עובדות בדרך?
כי קרו, וקורים ויקרו- דברים טובים. הצלחות. הישגים.
לנו, לקרובים אלינו, לחברים שבאים לספר לנו משהו כדי שנקשיב להם, כדי שנעודד אותם.
ושוב- וזה חשוב: זה בעיקר מול עצמנו.
אנחנו שוכחים ומקטינים את מה שהצליח לנו, את מה פעל כשורה, את המחמאות שקיבלנו.

אז: איך זה קורה?
ומאיזו סיבה?
את זה שמעתי לאחרונה מאדם יקר: הבחירה הקלה היא להפוך את עצמנו לקורבן.
כי כקורבן אין לנו אפשרות להשפיע ולשנות.
כקורבן אנחנו חסרי-אונים. וכחסרי אונים אנחנו נשארים במקום הנוח והבטוח של-לא-לעשות-כלום ולהשאיר את המצב כמו שהוא. אולי לא נוח, אבל מוכר ובטוח.
מקום שבו אני לא: לא זוכרת. לא יכולה. תמיד תמיד. ותמיד אף פעם.

בסוף השבוע שהסתיים אתמול ביליתי בריטריט מדיטציה של עמותת תובנה.
אחת המנחות ציטטה את אנדרי ז'יד שאמר או כתב:
"כדי לחיות בארץ אחרת, אדם חייב לעזוב את החוף".
אז אם אתם מעיזים לעזוב את הפסימיות והציניות הבטוחות והמוכרות, ולהתחיל להתקדם את החוף האופטימי, תוכלו לקבל את הכלים לתחילת הדרך כבר עכשיו.
היכנסו לאתר וביחרו לקבל מתנות!

להתראות,
חגית סימן-טוב,
מלמדת אופטימיות

לקבלת 'המדריך לאופטימיות בשעות משבר' ואת סידרת הוידאו-טיפים.

איך לייצר אופטימיות בשלושה צעדים פשוטים

האם גם אתם מחפשים כלים פשוטים וקלים ליישום שיוסיפו אופטימיות לחייכם?
האם גם אתם יודעים שאופטימיות תשנה את החוויות ואיתן תא התוצאות שאתם מפיקים מכל ארוע למצב?
ובוודאי שמעתם הצעות ורעיונות איך להוסיף את האופטימיות לעצמכם. גם אני. ואני ממש מוצאת שהם לא מספקים.כל כך הרבה תשובות ופתרונות שאני, מניסיוני, רואה שיש בהם מעט מידי. אז כתבתי פוסט שייתן לכם מיד פרספקטיבה על כל מה שי שלכם לייצר עוד אופטימיות ומהר.
בחינתי האופטימיות לא יכולה להיות תמיד. אי אפשר להיות אופטימיים כל הזמן.
בשבילי לפחות בגלל העובדה שזה מעייף אותי ואני צריכה לנוח מידי פעם.
ובשביל המתמטיקה. צריך לרדת כדי לעלות.
אבל מה קורה שכאני מבינה שעכשיו אני לא מספיק אופטימית, ואני רוצה עוד ממנה.
וזו השיטה הבדוקה שלי.

יש לי שלושה דברים שעוזרים לי לחזור ולהיות אופטימית, לחזור ולהיות עצמי. כי כולנו, רק כשאנחנו אופטימיים, אנחנו עצמנו, כמו שאנחנו רוצים.
בשלושה צעדים:

1. בשביל מה? מה המטרה שלי? לאן אני הולכת?
2. ממה אני הולכת? מה יקרה אם לא תיהיהי אופטימית?
3. מה יש לי שעוזר לי?

תכלס:
א. להבין בשביל מה אני רוצה להיות להמשיך ולעשות? לאן אני הולכת ומה המטרה שלי.נכון, בשביל זה צריכות להיות לי מטרות, שאיפות, וציפיות. כן, ציפיות מעצמי בלבד ומהעולם שאני בונה עבור עצמי.

ב. ממה אני הולכת? אם תרצו: להשאיר באחורי המוח שלי את הידיעה מה יקרה אם אבחר באופציה השנייה.אני בטוחה שלכל אחד יש תשובה לשאלה או לאפשרות הזו.
אז מה יקרה אם לא תיהיו אופטימיים? והאם האפשרות הזו תביא אתכם למקום שבו אתם רוצים להיות. ראו את התשובה שנתתם בסעיף הקודם.

וג. מה יש לי שעוזר לי. מה עומד לזכותי?
החוזקות שלי והתכונות שמסייעות לי והביאו אותי להצלחות ולסיפוק בעבר.
כישורים וכישרונות, דברים שלמדתי ושאני יודעת.
ובעיקר: הסביבה שלי: אנשים, חברים משפחה, קולגות, ובשבילי כל מה שמרכיב את הנוף. הדשא, העצים, הנוף והאנשים שבו.

לפרטים על סדנאות לאופטימיות,
להתראות, חגית סימן-טוב,מלמדת אופטימיות

לראות את חצי הכוס המלאה, ליישם אופטימיות בימים קשים

יש הרבה שאומרים שהחוכמה היא להיות אופטימיים כשנראה שאין סיבה לאופטימיות.
ואז שואלים אותי איך, אם הם לא יצאו כבר מההרצאה, אחרי שכעסו על איך אני מעיזה לדבר על חיים טובים ואופטימיות כשמסביב….. אתם יודעים.

ואני מרשה לעצמי להמשיך ולדבר, כי אני יודעת שהייתי אופטימית במקומות שהמון אנשים לא מעיזים, וראיתי את היתרונות ואני יודעת שאפשר ושממש-ממש כדאי. בזכות כל אלו אני יודעת להביא את עצמי למקום שבו אני יודעת 'יהיה בסדר'

מכאן אחר-כך תכנסו לסרטון ביוטיוב ותוכלו לראות בו ולשמוע מעט ממה שאני מכירה כחיים.

ולמי שמבין שהאופטימיות היא שמוציאה אותנו בחיים ומוציאה מאיתנו את הטוב שבנו בכל מצב ובעיקר כשקשה, השאלה היא איך.

ועוד רגע לפני ה'איך' אזכיר לכם שמידי פעם אנחנו שומעים מישהו שעבר חוויה קשה, שאומר: 'קיבלתי פרופורציות. עכשיו אני יודע מה חשוב בחיים'.

אני רוצה להביא את האפשרות לקבל פרופורציות לפני שקורה משהו שיזעזע את חיינו.

אז בואו נראה מה עובר על מי שאמר את המשפט שציטטתי. מה בעצם קורה לו?

תעצמו רגע עיניים.

תענו לעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

אני מתכוונת לכך שהוא מתחיל לתת חשיבות שונה לדברים השונים. אם קודם היו דברים 'קטנים' שהרגיזו אותו, עכשיו הוא יודע לסלוח עליהם. לעצמו או לסובבים אותו.
ומצד שני, הוא מצליח להגדיל ולתת יותר מקום וחשיבות ומשקל, ועוד ועוד לדברים שקודם התייחס אליהם מעט. זה כבר אישי.

אז קחו דקה או שתיים ותרגלו חשיבה חיובית לפני שהגעתם למקום שבו אתם מרגישים שאתם עם 'הגב לקיר', כי זו מיומנות.
אם אתם אוהבים ויזואליה, תוכלו לקחת דף ועט, ולעשות טבלא ולרשום בצד אחד את הדברים הטובים, ובצד השני את הדברים השליליים. תנו להם מספרים, ע"פ המשקל שלהם. תדאגו שיהיו יותר דברים, או בעלי משקל גדול יותר בצד שאתם מעדיפים להיות בו.
אני מניחה שזה הצד של המחשבות החיוביות.
והנה צעדתם עוד צעד ויש לכם עוד מיומנות מתחום הפסיכולוגיה החיובית.

זו אחת הדרכים להפחית דאגה, וזו גם דרך טובה ביותר לשנות דפוסי חשיבה.
לקבל את הפרופורציות שטובות לכם ולחייכם.
ובאמת להצליח לחזור ולהיות אופטימיים גם בימים הקשים יותר.

אשמח לשמוע את התנסויותיכם,                                             

בהצלחה
ולהתראות באתר בוקר של שלוש זריחות