נפלה עלינו התמודדות קשה, סרטן או אבדן, איך נדע האם יש בנו את הכוחות להתמודד איתם?  

המון פעמים אמרו לי: "אני הייתי נשברת, לא הייתי עומדת בזה",
״מאיפה היו לך כוחות לכל כך הרבה התמודדויות?״
פעם לא ידעתי, היום יש לי תשובה.

"אז", ראיתי את הכוחות של אחרים שהתמודדו והצליחו.
כשהתמודדתי אני (כי אנחנו מתמודדים בכל יום) בעצם בכלל לא ידעתי שאלו "כוחות",
הרי לא הרגשתי מאמץ.
היום זה סיפור אחד ארוך על השתלת כבד, 3 סרטנים, כמה מדליות ב"אולימפיאדות",

"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".
"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".

חוץ מהחיים עצמם, הלבד, ה'בלי עבודה'.
בשבילי אלו היו אפיזודות קצרות.
התמודדות התגברות. התמודדות- התגברות.

ואת ההתמודדות שלי אני רואה כברירה היחידה שהיתה לי.
והברירה היתה אחת כי ידעתי מה המטרה הסופית.
אני יכולה לשער שככה מרגישים גם האחרים שמצאו את הכוחות שבהם.

כשאני רואה את 'חברי' להתמודדויות, לחיים, אני יודעת שאי-אפשר לראות עלינו אם יש בנו את הכוחות.

אבל היום אני יודעת שכל אחד יודע מאיתנו בעצם מחליט כמה כוח יש לו.
או כמה מאמץ (סבל) אנחנו מוכנים "להרגיש/ להשקיע" כדי לעבור את הקושי ולחזור לחיות.

אני יודעת שהכוחות שלי יגמרו כשהכאב,הסבל והאבדן
יהיו חזקים וגדולים יותר ממה שאני מצליחה לראות מעבר לקושי,
מעבר להתמודדות הנוכחית.

יש בי כוח עד שאחליט או ארגיש שכבר אין בי כוח יותר, שאחליט שנמאס לי, ש"זה לא שווה".
כשכף הסבל, הצער, הכאב תיהיה כבדה יותר מכף ההנאה, המשמעות, השמחה.
ומותר לוותר. ויתור נותן כוח. כוח לחיות ונולדנו כדי לחיות.

אז כמה כוחות יש בי? כמה אני חזקה?
אומרים: "אלוהים" נותן לנו אתגרים לפי מידותינו וכוחנתינו.
אז מה גודל ההתמודדות שמתאים למידותיי? כמה כוחות יש בי?
לדעתי זו אני שמחליטה.

ואיך אני יכולה 'לעזור לעצמי להחליט נכון׳ כדי להמשיך ולחיות?
הדרך שלי היא למצוא דרכים לראות את הפלא שבחיים ובעולם למרות ובתוך הקושי.
"מי שנולד בר-מזל", ואני מאמינה באופטימיות ולא במזל.

ואופטימיות היא עבודה יומיומית מהנה ומתגמלת.
התגמול- החיים והעולם, הרגשות, השמחות העצב.
החיים והעולם. :-))

בהצלחה!

אשמח לקרוא את מחשבותיכם ורעיונותיכם.
להתראות.

כשעולות שאלות, מגיעות להן תשובות אופטימיות

זה המייל שקיבלתי, בעקבות הכתבה שהתפרסמה ב YNET:
"שלום חגית,
יישר כוחך וחג פורים שמח.
קראתי את הכתבה וזו הפעם הראשונה ששמעתי אודותייך.

גם אני עברתי כריתה דו צדדית.
ולאחר שקראתי שהמחלה חזרה אצלך,
לאחר הכריתה רציתי לשאול אותך בעניין זה.
איך מגלים שזה קורה?
איפה זה יכול לחזור?
אולי זה נראה כשאלות "לא אופטימיות",
אבל אני דווקא מאוד אופטימית ולכן גם בחרתי בניתוח הזה,
כדי שאוכל לסלק את פצצת הזמן ולהמשיך בחיי בשקט.
קצת הטריד אותי ממצא החזרה לאחר הכריתה.
אודה לך אם תשיבי ליתודה וסוף שבוע נפלא.
ט'
לשאלות ששאלת יש לי רק תשובות של מישהי שהיא כמוך,
אופטימית, ומצד שני ממש-לא רופאה.
חשוב לי להגיד את זה, כדי שאף אחד לא יטעה. קשת בענן
מה שאני אומרת זה רק מתוך התחושות שלי,
אז כמובן שהתשובות שלי אלייך הן סובייקטיביות.
כי אנשים יכולים להיות רק סובייקטיבים.

החלטתי להשיב בבלוג, כדי שאנשים נוספים, שבוודאי מוטרדים משאלות דומות,
יכולו להעזר  באומץ שלך לשאול.
אני דווקא חושבת שהשאלות שלך הן מאוד אופטימיות.
כי אופטימיות בשבילי חייבת להסתמך על המציאות שלנו,
וגם על מה שעלול לקרות, רק כך נוכל להתכונן כמו-שצריך.
ולעשות את מה שהכי טוב לנו.
ומה שטוב לנו, טוב לנו ולא בהכרח למישהו אחר.
לדעתי מה שטוב, הוא גם משהו שמשקיט אותנו, וגורם לנו ליותר שלווה ובטחון.
לכן  חשוב לבחור במה ש'מרגיש' לנו טוב.
(זה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע, אתייחס לזה בפעם אחרת) 
ולסמוך על עצמנו.
 
אני גיליתי כל גידול בדרך שונה.
הראשון היה דימום מהפיטמה, השני היה תחושה של גוש בשד.
ובפעם השלישית, אחרי שכבר לא היה לי שד, הרגשתי גוש קטן.
הוא היה תחת לצלקת, כי הצלקת היא כל מה שנשאר מהשד…
 
לכן אני חושבת שהכי טוב זה להמשיך לחיות את החיים בדרך שאת מוצאת שהיא הכי טובה לך.
להכניס לתוכם דברים טובים,
כדי להשאיר כמה שפחות מקום לדאגות ולחששות.
לדעתי אי-אפשר לא לדאוג בכלל, 
ורק כשאנחנו מודאגים אנחנו יכולים לנקוט בצעדים שימנעו את מה שאנחנו חוששים ממנו!
ונכון, זו פסימיות רגעית,
ומצד שני זה, לדעתי, הכי טבעי ובריא.
מקווה שהצלחתי לעזור לך ט',
בהערכה רבה, חגית
 

אם יש 1001 סיבות לדאגה, אז איך למצוא הרבה יותר סיבות לאופטימיות?

זאת שאלה שחוזרת אלי כל הזמן,
ובימים האחרונים אפילו משי!
תתארו לעצמכם: גם שי דואג.
גם שי שומע כמה פעמים ביום על אפשרות של התקיפה באירן,
(אני דוקא שומעת דיווחים שזה סתם הגזמה וספין,
כי זה מחזק אינטרסים מסויימים: ישראל אומרת 'תחזיקו אותי!',     
וארה"ב מכריזה: 'אנחנו מחזיקים את ישראל!').

מצד אחד, אפשר לדאוג, תמיד אפשר למצוא סיבות לדאגה.
כי גם השנה, ובעצם כל הזמן, מחירי הדלק עולים, ומסביבנו
יש הרבה אנשים שחושבים שאנחנו, (כל גודל של אנחנו, ד"א),
אחראיים לכל הבעיות שלהם.
ואפשר להחליט שאנחנו מעדיפים להיות אופטימיים
ולדעת שאנחנו בטוחים גם מול מה שמדאיג אחרים.

ומצד שני: יש לי עבורכם פתרון פשוט, בעל 4 שלבים,
שיכול להוציא אתכם, ואת כל מי שקרוב אליכם,
מדאגה –>> לאופטימיות.
שנתחיל? 

שלב 1:להבין כמה הנושא קרוב אליכם.
לפעמים, אפילו כשהוא רחוק מאוד, ולא משאיר אותנו אדישים. 
צונאמי ביפן, ומאות אלפי נפגעים.
מאבקים אלימים במדינות שכנות.
תאונת דרכים קשות, או מעשים נוראיים של אנשים.

אפשר לעצור, ולבדוק: עד כמה כל אירוע קרוב אלינו?
עד כמה הוא ממש משפיע על חיינו?
אמנם אי-אפשר להתעלם, מדובר על אנשים, ונצבט לנו הלב.
ומצד שני, ביננו, רוב, כמעט רובם של האירועים, לא ממש משפיעים על חיינו,
וגם לא ישפיעו באופן מיידי, ואולי בכלל ואף-פעם לא.
פרופורציות? !! 

שלב 2:
להתייחס למצב בסקרנות.
כי מה שאנחנו מכירים- לא מפחיד אותנו.
אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים. טבעי.
אז בואו ונכיר אותו.

ראו סרטון- להפוך פחד לסקרנות.
 בעשרת הוידאוטיפים לאופטימיות.

שלב 3: אם זה מגיע ברדיו/ טלויזיה/ שיחה,
להתרחק מהמקום,(לכבות),
ולהתקרב למקום שטוב לנו בו.

שלב 4: כי כדי להוציא משהו, אנחנו חייבים להכניס משהו במקומו.
לכן למצוא לעצמו דברים טובים, חיוביים ובריאים להתעסק בהם.
פעילות ספורטיבית, פעילות יצירתית, שיחה עם אנשים חיוביים.
שיחליפו את מקום הדאגה. 

ויש לי לפחות עוד 10 כאלו,
שיעזרו לכם להוסיף אופטימיות ובטחון לחייכם.
תוכלו לראות אותם  בדף המתנות,
כבר קיבלתם אותו?
אם לא, וגם אם כן, תוכלו לחזור אליו, הנה מכאן!

אהבתם?
הגיבו,
והעבירו לחברים,

להתראות, חגית

איך איבדתי שליטה, מצאתי אותה בחזרה, וסיימנו במוזאון יפני

קצת אחרי 10:00 בשבת בבוקר, התחיל לרדת עלינו שלג. 

אז החלטנו לנסוע גבוה יותר, כדי לראות עוד שלג, כדי להיות ממש בתוך השלג.
זו היתה הזדמנות לשנות תוכניות, כדי לראות את השלג!

רק שעדיין לא הבנו….,
זה היה מרוב התלהבות.

שינינו כיוון והתחלנו לנסוע, לעלות.
כמה מאות מטרים לפנינו, הכביש כבר היה לבן. וגם הגבעות שמסביב.

במבוקים על-פי שי

זה היה יפה כל-כך!
ראינו את הקוליסים של הרכבים שנסעו לפנינו.
ניסיתי לנסוע עליהם.
ואז ראינו רכב אחד שנסע הצידה!
מיד אמרתי לשי: חוזרים, זה מסוכן!
עברתי לנתיב השמאלי, קודם בדקתי שאף אחד לא מגיע ונוסע בו.  שי האיץ בי עוד רגע אחד.
ואני הרגשתי איך הלב של מתחיל לפעום, חזק יותר, ומהר יותר.

הרמזור התחלף לירוק, ואני לחצתי על הגז.
האוטו לא זז. שמתי על L, (לשי יש אוטו אוטומאטי). עברו כמה רגעים והאוטו התחיל לזוז. לאט.
זה היה מפחיד.
בינתיים הסתכלתי רק קדימה. הקדימה לא התקדם. הקדימה לא התקרב.
הרגשתי את הלב של פועם, עוד יותר חזק יותר, ועוד יותר מהר.
כמה פעמים אנחנו  לוחצים על הגז והאוטו לא זז? מעט.
ממתי אוטו עושה מה שבא לו?!
בשביל מה יש לי רשיון נהיגה? הרי זה בשביל להגיד לאוטו לאן וכמה לסוע.
אתמול בבוקר לכמה רגעים החוקים השתנו.
גם הרכבים שסביבנו, נסעו לאט, ולפעמים הצידה.
ולא רק אני איבדתי שליטה.
הפעם האחרונה שזה קרה לי היתה מזמן. גם אז ירד שלג. משום מה אז זה היה פחות מפחיד. אז היתה מפלסת שלג בנתיב ממול, ופשוט עברתי לסוע אחריה. זה היה בשלג הקודם בגליל. מזמן.

עכשיו החלטתי לעשות U-turn.
לברוח. לחזור למטה.
הסתכלתי ימינה. תמיד אני עושה ככה בצמתים.
רכב אחד נסע לקראתי, ירד בכביש.
אני מתחילה להיכנס לנתיב שהוא אמור להמשיך לסוע בו. יש לי עדיין ירוק.
בתקווה מהולה בהרבה חשש ופחד, שאלתי את עצמי ואת שי:
הוא יצליח לעצור ב'אדום שלו'?

הוא הצליח!
כל מי שהיה בצומת בוודאי ראה גם את האוטו שלנו, מתאמץ לצאת מהצומת.
בכל מקרה כולם היו מספיק סבלנים, או שלחצו על הגז ונשארו במקום, ונתנו לנו לצאת.
ולהתחיל לרדת, לנסוע, למקום חמים יותר, למקום שאין בו קרח על הכביש.
לידינו נסעו רכבים, גם זה שעצר ב'אדום שלו'.
והם נסעו מהר! לא הבנתי איך, איך הם מעיזים. איך זה שהם לא מחליקים?
בעצם גם אנחנו כבר לא החלקנו, ובכל זאת: אני עדיין הייתי ב L, אחרי עוד רגע או שניים. העברתי ל 2 ול D.
ולאט לאט יצאנו משם. ירדנו בכביש לכיוון נהריה, ממולנו הים גועש, בלבן.
הלב האט ונרגע. ואוטו חזר לנסוע כמו שאני אומרת לו. שוב יש לי שליטה במצב, וחוסר האונים התפוגג.

הצלחנו לרדת, לברוח. לא נראה שלג היום. בעצם בערב בטלויזיה- בטח יראו.

אנחנו בדרך לחיפה. חזרנו לתוכנית מקורית- מוזיאון טיקוטין. 

כי שי כבר מצייר כמו יפני. ביקשתי ממנו שיצלם ציור.

במבוקים ע"פ שי 2


להשלמת האווירה והסיפור.

לקראת נהריה ראינו את השיירות שמתחילות לעלות. איחלתי להן 'אחיזה טובה'.
אנחנו בדרך למקום הרבה יותר חם. שם לא היו קוליסים בקרח.
כשהגענו אפילו לא ירד שם גשם. רק היה קר. מאוד. עצרנו לתצפית בסטלה-מאריס. מעל ים לבן שוצף. הגליל המערבי מכוסה בענן אפור נמוך.
אני שמחה שאנחנו מסתכלים מרחוק. לא היה לי נעים לחוש את חוסר האונים הזה.

אז כשאני כותבת את השורות האלו, ואני כבר יודעת שחוסר אונים, הוא יוצר פסימיות-
ושואלת את עצמי:
מה אני עשיתי כדי להחליף אותו?
מה עשיתי כדי לא להיכנע פאניקה, ומה עשיתי כדי לא לאבד שליטה לגמרי?
אני חושבת שמה שעשיתי היה להחליף אותו בעשייה, בהבנה- שאני יכולה לצאת משם. אנחנו מוגנים בתוך הרכב, ואני עושה את כל מה שאני יכולה ויודעת כדי לצאת המצב הזה. אני נוסעת קדימה, גם אם זה לאט, בינתיים זה קדימה, אני רואה את הרכבים האחרים מצליחים, אז גם אני אצליח, ואוטוטו מסתיים הלבן.
הידיעה שאני יכולה, החליפה את חוסר האונים בתחושת שליטה, תחושה של ביטחון, והם החזירו לי את האופטימיות ואת התקווה.
שתמיד אפשר לחזור אליהן.
כי לאט לאט יצאנו משם. ירדנו בכביש לכיוון נהריה, ראינו את הים הגועש, הלבן.
הלב האט ונרגע. ואוטו חזר לנסוע כמו שאני אומרת לו. שוב יש לי שליטה במצב, וחוסר האונים התפוגג.

והשלג? בפעם הבאה לא ניהיה ראשונים מידי. נחכה שישימו קרח על הכביש, יעברו מפלסות, ואז נבוא.

חגית! את תמיד שוכחת הכל!

כמה פעמים אמרו לי את זה!
כמה פעמים אמרת את לעצמך על עצמך,  ולמישהו אחר?
זה בידיוק מה שאמא שלי ענתה לי לפני כמה ימים, כשסיפרתי לה שמצאתי ספר בכניסה לבית שלי, ואני לא זוכרת למי נתתי את הספר הזה וגם לא יודעת מי טרח להחזיר. כמה  נחמד מצידו או מצידה!
"את תמיד שוכחת הכל, כי את אף פעם לא רושמת!"
וכל-כך לא ידעתי מה ואיך לענות לה. (כי פתאום מה שניהיה חשוב זה שאני לא זוכרת למי נתתי, במקום העובדה שהספר חזר אלי).
גם אני כמעט ולא מספרת מה שזכרתי. כי אז זה בסדר, והכל הולך כשורה. וזה היומיומי והמובן מאליו.
כשאני מספרת לה כששכחתי ולא על הפעמים שזכרתי, אני לא מתרכזת ומדגישה את-מה שברור, את מה שחיובי, את מה שהתנהל בסדר, ולא גרם לבעיות.
אז אחרי רגע של התעשתות אני עניתי לה:
"לא, אני תמיד שוכחת, יש המון דברים שאני זוכרת!"

והיא היתה מופתעת: "מה? לא?!!"
ואת המשך הדו-שיח סיימתי לעצמי: 'בוודאי שלא. אני לא מספרת את כל מה שקרה לי. אלא רק את המיוחד. אני מספרת על מה שהביא לי שמחה ועל אלו שגרמו לי צער ועוד בילבול'.
והמשכתי לחשוב על הדוח-שיח הקטן הזה עוד כמה ימים, והנה עכשיו אני כותבת עליו.
כי הבנתי מיד שזה מה שקורה לנו, בעיקר מול עצמנו, אבל גם מול אחרים, הורים, וכו'.
אנחנו נתפסים לשלילי, למה שלא הצליח, ורואים בו את כל  הסיפור, את כל סיפור חיינו, לפעמים.
ומכניסים אליו ביטויים כמו 'תמיד' ו'הכל', עדיף עם סימן קריאה בסוף.
כדי לקבוע קביעה שאין ממנה חזרה!

ככה זה תמיד איתי/ איתי! ככה היה! וככה זה יהיה!                         לנקות את מה שמפריע

האם זה נכון?
האם אנחנו שוכחים משהו בדרך?
האם אמא שלי לא שכחה כמה דברים: את ההצלחות שלי, את ההשגים שלי.
האם היא שכחה את הפעמים שבהן זכרתי? 
כמה פעמים אנחנו מתעלמים מכמה עובדות בדרך?
כי קרו, וקורים ויקרו- דברים טובים. הצלחות. הישגים.
לנו, לקרובים אלינו, לחברים שבאים לספר לנו משהו כדי שנקשיב להם, כדי שנעודד אותם.
ושוב- וזה חשוב: זה בעיקר מול עצמנו.
אנחנו שוכחים ומקטינים את מה שהצליח לנו, את מה פעל כשורה, את המחמאות שקיבלנו.

אז: איך זה קורה?
ומאיזו סיבה?
את זה שמעתי לאחרונה מאדם יקר: הבחירה הקלה היא להפוך את עצמנו לקורבן.
כי כקורבן אין לנו אפשרות להשפיע ולשנות.
כקורבן אנחנו חסרי-אונים. וכחסרי אונים אנחנו נשארים במקום הנוח והבטוח של-לא-לעשות-כלום ולהשאיר את המצב כמו שהוא. אולי לא נוח, אבל מוכר ובטוח.
מקום שבו אני לא: לא זוכרת. לא יכולה. תמיד תמיד. ותמיד אף פעם.

בסוף השבוע שהסתיים אתמול ביליתי בריטריט מדיטציה של עמותת תובנה.
אחת המנחות ציטטה את אנדרי ז'יד שאמר או כתב:
"כדי לחיות בארץ אחרת, אדם חייב לעזוב את החוף".
אז אם אתם מעיזים לעזוב את הפסימיות והציניות הבטוחות והמוכרות, ולהתחיל להתקדם את החוף האופטימי, תוכלו לקבל את הכלים לתחילת הדרך כבר עכשיו.
היכנסו לאתר וביחרו לקבל מתנות!

להתראות,
חגית סימן-טוב,
מלמדת אופטימיות

לקבלת 'המדריך לאופטימיות בשעות משבר' ואת סידרת הוידאו-טיפים.

איך ולמה כדאי להיות אופטימיים דווקא בזמנים של חוסר וודאות

אני יודעת שישנם כאלו שעבורם זה מופרך לדבר על אופטימיות עכשיו:
כי הנה ממש עכשיו העולם סביבנו מתמוטט ואין לנו מושג מה הולך להיות !
הפתרון עבורם : דאגה וחרדה.
(וזה קורה סביבנו לפחות פעם בשבוע).
למי שרוצה דווקא עכשיו להימנע מחרדה ודאגות, כי הוא מבין שזה לא עושה לו טוב:
אז הדבר  הראשון שאני רוצה להציע הוא תרגיל מחשבתי שיעזור לכם להסיר את הדאגות ולהקטין, אם לא לנטרל לגמרי, את החרדות:
עד כמה הדברים שקורים עכשיו במצרים משפיעים על חייכם עכשיו ?
(שוב כרגע במצרים, אך השתמשו באותן שאלות לגבי כל ארוע שגורם לכם לדאגה).
נכון החדשות מדברות, ומספרות, ומסבירות, כל הזמן, כל מה קורה שם.
נכון: בעיקר יש באלאגן גדול. רק שעלינו כאן בארץ זה עדיין לא משפיע, וגם שישתנו שם החיים יעבור עוד זמן רב עד שאנחנו כאן נרגיש את ההשפעה, ואולי זה בכלל לא יקרה.
אז דבר ראשון: אנחנו מרחיקים מאיתנו את המאורעות, כי הם באמת רחוקים מאיתנו.
שאלה שנייה: עד כמה את או אתה יכולים להשפיע על המאורעות האלו?
רוב האנשים שאני מכירה יכולים להשפיע מעט מאוד, כלומר בכלל לא, אנחנו כאן, בישראל, וזה קורה שם, במצרים, וזה רחוק, ואין לנו שום השפעה. טוב, בזה לא חידשתי, אבל מה שחשוב יותר:
עד כמה הדאגה שלי עוזרת ולמי? כי הרי ברור שדאגה לא משפיעה על מה שקורה,  'על המצב'.
אנחנו נוטים לדאוג כשההשפעה שלנו על התרחשויות מועטה, (אם זה במצרים או מה קורה לבני משפחה וקרובים).

הדאגה שלנו הרי לא משנה את מה שיקרה !
הדאגה שלנו רק משפיעה לרעה על איכות החיים, מצב הרוח והמערכת החיסונית- שלנו.
הרי ברור שאין לדאגה שלנו שום-השפעה על הדברים שרחוקים מאיתנו.
אז איך מפסיקים לדאוג ?
כתבתי על כך בסעיפים 17 ו 18, במדריך לאופטימיות מיד ולתמיד. (קישור למדריך בסוף הפוסט)
לדאוג זה בעצם לקחת אחריות על מה שאיננו באחריותי ושלא יכול להיות בשליטתי.
אני יכולה לדאוג למישהו, או לדאוג בגלל משהו, בשני המקרים הדאגה שלי לא תשנה את המצב,
ורק תפגע בי, הדאגה לא תיתן לי מנוחה ואפילו תדיר שינה מעיני ותשפיע ממש על המצב הגופני שלי.
וכזה קורה: אני יכולה לשים לב מה קורה לי, ולהבין: שממש לא כדאי לי להיכנס לזה, וממש כדאי לי לצאת מזה כמה שיותר מהר.
נכון, זה יכול להיות תרגיל לא-קל, אך זה בוודאי תרגיל חשוב שמוסיף בריאות, ומומלץ :
כשאין לי שליטה והשפעה: אמנע מלשמוע חדשות ולראות טלוויזיה.
ואתרכז בדברים שיש לי שליטה עליהם, העבודה שלי, אקרא ספר, אעשה פעילות גופנית, אפגש עם חברים שמעדיפים לכבות טלוויזיה.

ואז לקחת את האחריות חזרה רק לדברים שיש לי אפשרות לשנות ולהשפיע עליהם.
החשיבה האופטימית שלי מובילה אותי לראות דברים כמו שהם:

להכיר בעובדה שעד שדברים יגיעו אלי- יעבור זמן.
ועד אז: המון יכול להשתנות, אז למה לדאוג מהדברים כמו שהם עכשיו, כשבטוח שהם עומדים להשתנות.
ובעיקר: אני יודעת שאני לא לבד. מה שיקרה בעולם שלי זה מה שיקרה בעולם של אנשים אחרים, זה מה שיקרה בעולם שלכם,וביחד אנחנו בטוח נסתדר !
ואני גם סומכת על מי שמנהל את העיניינים, זה כדאי לי !

וכשנהיה כולנו אופטימיים, נוכל להנות יותר רגשות חיוביים בחלקים גדולים יותר של הזמן,
כשנהיה כולנו אופטימיים נדע לבחון את המצב ולמצוא בו את הצדדים והמקומות בהם נוכל לבטא את היתרון שלנו, נוכל להשתמש ביכולות ובכישורים שלנו ולמצוא הזדמנות במקום שפסימיים יראו בו איום.
כי בכל מצב יש הזדמנות.

אם עדיין לא ראית וקראת את המדריך לאיפטימיות מיד ולתמיד, הקלק על הקישור למטה, הזן שם ואי-מייל הומדריך אצלך מיד:לקבלת המדריך לאופטימיות מיד ולתמיד

רשימת היתרונות שמאפשרת אופטימיות ועל הדבר האחד שהוצאתי מהרשימה

אז מה זה בעצם אופטימיות?
אופטימיות היא לראות את הדברים כפי שהם ולהעדיף את הבחירה הטובה  ביותר עבורי.
אופטימיות היא תכונה שניתן ללמוד אותה. וזה הפתיע אפילו אותי.
בוודאי, אופטימיות היא סובייקטיבית. כמו שכל אחד מאיתנו שונה, עבור כל אחד מאיתנו הטוב הוא שונה.
להיות אופטמי  זה לדעת בבטחון שתמיד אוכל למצוא ולראות את הצד הטוב והנכון עבורי.
תמיד, גם אם לא מיד.
כשאני חושבת מה הדבר הכי חשוב שנתנה לי האופטימיות שלי, אני חושבת שזו היכולת להתחיל בכל פעם מחדש, פעם אחר פעם אחר פעם, והנפילות שלי היו גדולות וכואבות. ובזכות האופטימיות שבי, הנפילות היו קצרות מועד, נמשכו רק כמה ימים בודדים. וקמתי מהם בזריזות. לבוקר החדש שלי.
אתם מבינים שזה נותן המון בטחון, כי אפשר בזכות האופטימיות להסתכל על העבר בשביעות רצון, על ההווה כמלא בהזדמנויות, ועל העתיד בתקוה וציפיה שהמימוש שלהם בידי.

האופטימיות מאפשרת לתת אמון בקלות, ולכן גם לשתף פעולה ולכבד ולפרגן. האופטמיות מאפשרת את כל טווח הרגשות והתחושות החיוביים, כי ככה זה כשיוצאים מהנחה שמכל דבר נוכל להפיק טוב.
בשורות הבאות צרפתי רשימה של רגשות חיוביים שמתאפשרים בזכות האופטימיות. רגשות ותחושות שלאנשים שניחנים באופטימיות קל יותר לחוות.
כשתעיינו ברשימה יהיה חסר לכם משהו אחד חשוב, שמדברים עליו וכולנו שואפים אליו. נראה אם תגלו:
בטחון עצמי, תקווה, אמון, אהבה, הערצה, חמלה, כבוד, אמפתיה, יראה, נלהב, מסור, אומץ, גאווה, שמחה, מסוגלות, רכות, תוסס, עצמאות, תחושה שאני בעל ערך, סימפטיה, חשיבות, תקווה, אהדה, שמחה, התלהבות, מלאות, הערכה, סיפוק, העזה, מרוצה, סבלנות, חוזק, השראה, ציפייה, שעשוע, עליזות, שלווה, שביעות רצון, ידידות, ראוי, נדיבות, ערנות, נינוחות, בטחון, אטרקטיביות, חום, נועזות, עיניין, סובלנות, יצירתיות, הקשבה, פרודוקטיביות, טוב לב,
ואולי  שכחתי משהו?
אבל דבר אחד  הוצאתי מהרשימה בכוונה
והוצאתי אותו כי כולנו מחפשים אותו, חיים עבורו, ועושים המון כדי לזכות בו ובכל דבר שאנחנו חושבים שמאפשר אותו.
אז מה זה ?
כיתבו לי מה היא לדעתכם התשובה,
או המתינו בסבלנות, היא תבוא בפוסט הבא.

להיות סופר אנוכיים ואקסטרא נחמדים!

זה נראה פרדוקס, ולמרות זאת- זה אפשרי וכדאי.

מצאתי את זה בעצמי, כלומר -בתוך עצמי. מאז זה אחד הדברים שמדריכים אותי.

אף פעם לא הייתי מאלו שמוציאים מילים לא יפות מהפה, אני לא מאלו שמקללים. אבל עד לפני כמה שנים היה קורה שהייתי מוציאה קללה מהפה, עד שפעם אחת הרגשתי את זה, הרגשתי מה קרה לי בגוף כשאמרתי את הקללה. זו לא היתה הרגשה טובה.

והחלטתי שלא אעשה את זה יותר לעצמי. החלטתי שלא אקלל בכלל, ולא אגיד מילים לא יפות ולא נעימות. וזה קודם כל בשביל עצמי. אני משתדלת ולרוב מאוד מצליחה.

הרי למילים יש כח, ועוצמה, ואנחנו מאוד שמחים שיש להן את אלו.

כשאומרים לנו מילה טובה, כשמשבחים אותנ ומחמיאים לנו- נעים לנו!

אנחנו אוהבים את התחושה הזו, זו בסך-הכל מילה טובה שעשתה לנו טוב, מילה הרי יכולה להפוף לנו לגמרי את התחושה ואת מצב הרוח. בסך-הכל מילה!

וכמובן, וטבעי שאם המילה היא שלילית- היא תעשה לנו את אותו הדבר. מילה שלילית- תגרום לנו לרגש שלילי.

מה שמעניין שגם שאנחנו אומרים דברים רעים על אחרים- התחושה שלנו מושפעת ממה שאמרנו על מישהו אחר. הרי אם קיללתי מי ששמע את המילה, גם אם היא נאמרה בלב שלו- זה אני. לרוב הרי מי שאמרתי עליו משהו רע- בכלל לא שמע!

בכביש, למלשל, כשמישהו חותך אותי, לדוגמא- אני מדברת איתו, (הוא לא שומע), ומסבירה לו מה הוא עשה. יותר טוב לי ככה.

ולכן אני בטוחה שכל אחד יכול! גם את! גם אתה!

תחשבו על עצמכם, תעשו רק את מה שעושה לכם טוב.

אז אתם כבר מבינים איך זה יעשה טוב לאחרים!

וכמה טוב להיות אנוכיים, לחשוב על עצמנו, ולעשות טוב לאחרים.

בהצלחה, חגית

לקבלת המדריך המלא לאופטימיות מיד ולתמיד (בקרוב)

מתי בפעם האחרונה הסתכלת לשמיים?

כן, מתי  בפעם האחרונה הסתכלת לשמיים?

האם גם עבורך השמים זה יעד המבט הכי נדיר?

נראה לי שעבור כולנו זה כך. אולי בגלל שהכי מעט איומים יכולים להגיע אלינו משם.

ואם גם לכיוונים האחרים, ימינה, שמאלה, למטה, אמחנו לפעמים שוכחים להביט.

אז למה ובשביל מה למעלה?

כי רק למעלה אפשר לראות את הציפורים הנודדות,

רק למעלה אפשר לראות את העננים המשתנים, ולהנות מהיופי,

או לקבל עוד מושג על מזג האויר, (כלומר- מתי יתחיל הגשם)

והעצים- רובם הרי מעלינו,

והכחול של השמים משתנה רק מעלינו.

אז בואו נסתכל למעלה- אל השמים.


להצטרפות לרשימת התפוצה