אופטימיות +- (אופטימיות פלוס-מינוס)

האם אפשר לקחת את האופטימיות רחוק מידי?

קרה גם לכם?
קרה גם לכם שבדיוק כשאתם מבינים משהו על עצמכם, ולפעמים זה הדבר הכי מביך, שאתם לא לבד?

לי זה קרה לפני שבועיים, וכשקראתי  ב YNET  כתבה "חושבים חיובי? זה לא תמיד כדאי לכם". אמנם הכתבה עירבבה חשיבה חיובית, פסיכולוגיה חיובית. הכתבה עצמה שיטחית, מבולבלת ולא מדוייקת. אבל דיברה בידיוק על הנושא שעליו חשבתי באותם ימים. שלאופטימיות יש גבול.
ומעבר לגבול הזה אנחנו יכולים להתדרדר את עבר "ממלכת תקוות השווא" האמיתית.
כי להגיד על משהו "תקוות שווא" זו חכמת-הבדיעבד אלא אם כן היא נאמרת ע"י המקווה שהתבדה. וגם אז ייתכן שאם היה ממתין מקוה עוד קצת היתה תקוותו מתגשמת.

להמשיך לקרוא

5 השלבים לחשיבה אופטימית אפקטיבית מייד!

את כבר יודעת שאופטימיות הרבה יותר נעימה ומועילה לך,
אז הנה 5 צעדים בעזרתם תוכל תמיד לחזור, להרגיש באופטימיות ולהנות מיתרונותיה.

רוב האנשים, ובודאי גם את, ואתה,
מרגישים ויודעים שהרבה יותר נעים להם כשהם אופטימיים.
ומצד שני, המון פעמים אנחנו לא מוצאים את הדרך חזרה לאופטימיות ולתחושות האופטימיות הטובות עבורנו.
ולמה טובות?
כי רק כשאנחנו אופטימיים אנחנו יכולים להיות שמחים ולהנות באמת.
רק כשאנחנו אופטימיים אנחנו מעיזים לחיות, ונהנים ממה שיש לעולם להציע לנו.
אם זה עץ יפה, או הזדמנות לחברות חדשה, גם בננות יכולות להיות ירוקות מקנאה
ואם זה אומץ לעשות את מה שאנחנו רוצים, אבל מפחדים,
או פשוט שלוות נפש.

מצאתי דרך שמאפשרת לי לחזור ולהיות אופטימית.
אני מאמינה שהיא יכולה לעזור גם לכם להיות אופטימיים,
שמחים יותר, להאמין בעצמכם, במי ובמה שסביבכם, וכן- לחיות מתוך אמון ובטחון.
כמו שזה עושה לי

צעד ראשון- כמובן, לשים לב שאני לא במסלול ובמקום שנכונים לי.

צעד שני- להזכיר ולהיזכר לעצמי- מה מוציא את הטוב שבי?

צעד שלישי-  לבחור– בין אופטימיות לפסימיות. זו בחירה בין שתי הגישות האפשריות לרגע הזה, ולכל רגע.

צעד רביעי- לעשות– מה אני יכולה לשנות עכשיו כדי שאוציא את הטוב-יותר שבי?

צעד חמישי- אם בחרתם באופטימיות, ואתם מוכנים ורוצים לשנות,
ביחרו בנתיב המתאים עבורכם עכשיו:

  1. המומלץ- פליאה– לראות, למצוא ולעריך את היופי והפילאי שבעולם. המיקרו והמקרו, בנמלה ומערכת השמש.
  2. היזכרו ברגע טוב שבעברכם, אתמול או לפני שנים והרשו לעצמכם לחיות אותו שוב. תכננו איך תיצרו שוב רגע כזה, תחושות כאלו.
  3. עשו תוכניות- לטיול, לבישול, לשינוי.

בהצלחה, חגית

עוד על נפלאות הפליאה, בקרוב.

חשיבה אופטימית אפקטיבית- הדבר הכי טוב שקרה לאופטימית.

אילולא מצאתי בעצמי את היכולות החשיב האופטימית האפקטיבית
כנראה שלא הייתי מגישה בכלל שיש לי מקום באולימפיאדה,
אולימפיאדת המושתלים, במקרה שלי.
אילולא לימדתי את עצמי לחשוב ולפעול באופטימית ובאפקטיביות
כנראה שבכלל לא הייתי מעלה בדעתי את האפשרות לזכות במדליות באולימפיאדות האלו.
בטוח איך ואם בכלל הייתי מגיעה בריאה מספיק להשתלת כבד.
לא בטוח שבכלל הייתי עוברת אותה.
ומי יודע איך הייתי מתמודדת עם 3 סרטני שד.
ומוצאת בתוך כל אלו בן-זוג שאוהב אותי כמו שאני,
עם מה שכבר אין לי, עם מה שנשבר והחלים, או הוחלף.
אילולא מצאתי בתוכי את היכולות החשיבה האופטימית האפקטיבית,
כנראה שבכלל לא הייתי מוצאת מחדש את הסיבות לחיות.
ובשבילי לחיות זה הרבה יותר מלקום בבוקר.
בשבילי לחיות זה לחלום, לתכנן ולעשות את הדברים שאני אוהבת,
את הדברים שנותנים לי את הסיבות לקום בבוקר,
ובכל בוקר מחדש, גם כשבעצם יש לי מעט מאוד בחיים, חוץ מחשיבה אופטימית,
אבל בזכות החשיבה האופטימית הצלחתי להתגבר ולהתמודד ולצפות ולבנות חיים טובים שמחים,
מלאי הנאה וסיפוק.

להמשיך לקרוא

החצי הכי חשוב בדרך האופטימיות שלנו- והוא מתחיל ב פ'

בעוד רגע נסיים הטיול את האופטימי הקצר שלנו יחד.
אני מקוה שהצלחתי לתת לך טעימה טעימה מהעולם האופטימי שלי,
ואולי אפילו החלטת שתיצטרפי אלי להמשך הדרך.

לפני הצעד האחרון, מחר.
חשוב לי להדגיש שכשאנחנו בונים מבנה,
כמו גם יכולת, יכולות אופטימיות,
חשוב שמצד אחד נחזק ונעצים אותו.IMG_1568
ומהצד השני,
נשים לב שאנחנו מקטינים דברים שיכולים להחליש את המבנה שאנחנו בונים.

עד עכשיו העצמנו את האופטימיות שלנו.
היום אני רוצה להציע לך לבנות יכולת שתחסום בחירות ורגשות פסימיים.
החלטתי להוסיף עוד חצי צעד חשוב.
חצי הצעד הזה הוא אחת הדרכים היחודייות שלי,
לחיזוק האופטימיות.
אני מקוה שגם את תאמצי אותו, לשלך.

אספר סיפור קצר על עצמי:
לפעמים חשבתי שלועגים לי.
לפעמים נעלבתי כשאחרים התלהבו מהיכולת הילדותית שלי.
היכולת למצוא דברים קטנים,
היכולת לאתר יופי ופלא כך סתם בהליכה על שביל.
מהיכולת להתפלא, להתלהב.
מהיכולת לשים לב.

רק לאחרונה הבנתי שהיכולת הזו חיזקה ומחזקת אותי.
רק לאחרונה הבנתי שהרב אנשים יכולים להנות בעצמם מיכולת כזו.
היכולת להתפלא.

הנה איך:

נסי להיזכר בסיטואציות שבהן אין שמץ של פסימיות.
קחי רגע ארוך,
ועיצמי את עינייך.

הצלחת?
(אני לרוב לא מצליחה במשימות כאלו….)
בשבילי רגעים כאלו קיימים אצל ילדים,
מול טבע מפעים,
ומול פילאי העולם ויכולות האנושיות.
כן, גם טכנולוגיה ואומנות.
אני מתכוונת לפליאה.

אסביר:
ילדים, בעיקר כשהם קטנים, עדיין מלאים בהתפעלות.
כל דבר עבורם הוא חדש,
הכל מעורר שאלות:
איך?
למה?
ושוב איך?
שום דבר לא מובן מאליו.
גם אם נתקלו בו כבר, הם יתלהבו ממנו.
וגם אנחנו כתיירים, בארץ אחרת, מול הרים נישאים.
ואפשר, ורצוי גם בבית שלנו,
מול ציפורים שנודדות או שרות בחלון,
כשהירוק עולה אחרי הגשם,
כשהקיץ מתחיל והצבעים משתנים.
או כשיש לנו אורח ואנחנו ואנחנו מראים לו את הבית שלנו, על יופיו, יחודיו (!) ופלאיו.
ויום יום- לשים לב,
לפשוט, ליום-יומי, ולמיוחד.
בכל דבר יש יחוד.
אנחנו פוגשים אותו לפעמים כשמישהו מספר לנו על היכולות של החיה הזו,
על הנדידה הפילאית של הציפור הזו.
על מנגנון הרביה של הצמח הזה.

הם קיימים מסביבנו,
וגם בפילאי הגוף שלנו,
היכולות הטכנולוגיות שמקיפות אותנו,
ומזמינות אותנו לשים לב אליהן, להתפלא,
כמו שנראו לנו בפעם הראשונה.

וכשאנחנו חשים פליאה,
הגוף שלנו בוודאי מוצף בהורמונים טובים ונעימים.
כשאנחנו חשים פליאה,
אין בגוף ובנפש שלנו מקום לרגש שלילי,
כי בחרנו לראות, לשים לב למיוחד, ליפה,
והוא שמחזיר לנו חזרה תחושה מופלאה,
לפעמים תחושה של פלא.
ובחירה שלילית, רגש שלילי, לא יכול להיכנס.

כן, פליאה היא חיסון בטוח ומלא בפני כל רגש שלילי, בפני פסימיות.
ואפשר לתרגל פליאה מול הדבר הכי באנאלי.
לתהות עליו, על איך נוצר,
על מי שהגה את הרעיון,
על ההצלחה, על הכישלונות, והתקווה שהיו בדרך.
על הדרך.

אני ממליצה לך לשים תזכורת לתירגול פליאה.
מול שולחן הכתיבה,
מול השמים, מול השקט.
להתמלא בפליאה,
ביופי, בחד פעמיות.
לשאול את עצמנו 'איך',
להשאיר את הציניות והספק, ולפתוח עיניים, ראש, אף ואוזניים,
ולפתוח את הלב ולשים אותו, לרגע או יותר, להרגיש.
ולהתפלא.

שתפו אותי!

הגעתם לצעד במקרה,
ולא מכירים את חמשת הצעדים לחשיבה אופטימית אפקטיבית?
אתם יכולים להצטרף אלינו מכאן,
לקבל למייל שלכם את כוווולם,
ועוד,

להתראות בפלאות הבאות, חגית

לקריאת פוסט נוסף בנושא דומה- התלהבות.

דרך מצוינת למנוע דאגות או הכוח המחזק שבידיעה

כולנו מרגישים בזה: דאגות מחלישות אותנו,
ונדמה שאי-אפשר לשלוט בהן. אבל אם הבנו את הנקודה הזו, כבר עשינו את הצעד הראשון בכיוון ההפוך- הצעד הראשון בדרך להבין איך להפחית אותן, את הדאגות, ולחזק את תחושת הבטחון ולדעת מה מחזק אותנו.

אתחיל בסיפור אישי.
השתתפתי בשתי אולימפיאדות של מושתלים.
לפני כל אחת מהן התכוננתי לזכות ב 3 מדליות זהב.
התאמנתי, והתאמנתי, הרגשתי את עצמי מתחזקת, הרגשתי איך אני משתפרת- ובעיקר ידעתי שאזכה ב 3 המדליות מזהב.
אילולא הייתי יודעת שאזכה, בכלל לא הייתי מתאמנת.
כן, ידעתי שאזכה!
כשחיכיתי לטלפון שאומר שיש כבד עבורי להשתלה,
(אפילו כשחלק אחד במוח שלי אמר לי שכשיפתחו את הבטן שלי יראו שהכל בסדר שם),
ידעתי שהכל ילך מצוין.
ידעתי שהניתוח יצליח, ושהכבד יתאים לי בידיוק.
פשוט ידעתי. זה היה מעבר ללהיות בטוחה,
לדעת זה הרבה מעבר ללהאמין.
אז ההשתלה באמת עברה בסדר גמור,
והתאוששתי ממנה מצויין וחזרתי לחיים שלי.
ולגבי האולימפיאדה והמדליות,
זכית ב 2 בכל אולימפיאדה, כסף וארד בראשונה, שתי ארד בשניה.

ככה שדברים לא באמת קרו כפי ש'ידעתי שיקרו",
ומצד שני הידיעה הזו נתנה לי המון כוח.
הידיעה נתנה לי כוח להמשיך, כשהיה לי קשה, כשהרגשתי שהמטרה מתרחקת.
ידעתי. הידיעה מילאה אותי בתחו'ת תקוה.

כשאנחנו יודעים נשאר לנו ממש מעט מקום לדאגה לחששות.
אם לקראת ההשתלה ואם, מהצד השני- הזכיה במדליות באולימפיאדה.
כשאני יודעת שהדברים יסתדרו על הצד הטוב, קל לי לחוש בטחון,
בטחון ותקוה. ופשוט אין (כמעט) מקום לדאגה.

דאגה
ככה נראים עלינו דאגות ודאגה בכלל

אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא יודע שיקרו,
שימו לב כמה הידיעה הזו מחזקת אתכם!
וכשתצליחו אני בטוחה שתעשו יותר כדי ליצור עוד מקומות,
מרחבים כאלו, שבהם הידיעה הזו חזקה.
כי הם מחזקים מאוד.
כי הם משאירים מעט מקום לדאגות.
הידיעה היא בטחון בעתיד, בטחון שדברים יסתדרו כמו שאני מתכננת,
או לפחות על הצד הטוב.
דאגה היא חוסר בטחון.

גם הידיעה וגם הדאגה לא מבטיחות לנו כלום.
אבל כשאני יודעת יש בי מרץ וכח לפעול כדי לכוון את ההתרחשות לכיוון הטוב עבורי.
וכשאני דואגת? אין בין כוח, הדאגה מרוקנת מכוחות.
ולרוב אנחנו הרי דואגים לגבי דברים שמימלא אין לנו שליטה עליהם.
ובאמת, בדיעבד זה קצת מגוחך, אבל בזמנים שבהם ידעתי הם חיזקו אותי מאוד,
וזה מה שחשוב.
כי ללא הידיעה הזו אני יודעת שהייתי בשטח עם הרבה פחות כלים להתמודדות.
כן, אני יודעת שבזמן אמת הידיעה הברורה הזו מחזקת כל אחד כמו שהיא חיזקה אותי.

וכשאנחנו מתמודדים אז אנחנו חייבים שיהיו לנו כל הכלים האפשריים ושכולם יהיו במצב הכי טוב שיש.
אז איך להפחית דאגות ובמקומן לבנות את הידיעה המחזקת?

אתחיל בשאלה: למה אני דואגת?
אני דואגת כשהסיפור שאני מספרת לעצמי על מה שעומד לקרות הוא סיפור עם סוף רע.
האם אני יודעת שזה באמת יהיה הסיפור?
לרוב לא.
אבל ככל שאני דואגת יותר, אני מוצאת עוד ועוד סימוכין לכך שהסיפור הזה באמת יתרחש.
שזה מה שיקרה.
אבל!
ברגע שאני מבינה שאת הדאגה יוצר הסיפור שאני מספרת לעצמי,
אני יכולה לשנות אותו!
בהתחלה למצוא חלקים שאני יכולה להפריך אותם:
לשאול את עצמי: האם זה אמת הולך לקרות?
מה הן ההוכחות לכך?
ולרום לעצמי את ההוכחות לכך שמה שאני פחדת שיקרה, באמת יקרה.
או למצוא הוכחות לכך שיקרה דווקא ההפך.
אפשר לשאול- האם הדבר הזה באמת משפיע על חיי עכשיו?
עד כמה הוא קרוב-רחוק ממני,
גאוגרפית, ובזמן.

ובעזרת התשובות שאני נותנת לעצמי על השאלות האלו- ליצור סיפור אחר.
סיפור שמחזק אותי, נותן לי תקווה.
וככל שהסיפור אמין יותר, ככל שמצאתי יותר סימוכין ושיש לי יותר אחריות להתממשותו- כך תחושת הידיעה שבי תתחזק, ותחזק ותעצים אותי.

ראו  עוד באתר ביירון קייטי והעבודה, בעברית.

נ.ב.:
נכון, אפשר להגיד שמי שמרגיש ככה מנותק מהמציאות,
ואפשר להגיד שחייבים להיות ריאלים,

אבל לכול אלו יש לי לרוב תשובות.
לטענה הראשונה אני עונה שעצם העובדה שלכל אחד מאיתנו יש מציאות שונה, וכל עוד הגישה שלי מחזקת אותי ולא פוגעת באף-אחד כולל אותי- היא נכונה ובריאה לי.

לטענה השנייה, על הריאליות, זה כמובן נכון, אבל אם ריאליות זה מציאות, אז ראו את התשובה לטענה הראשונה.
ובקיצור, אני בעד כל מה שמחזק אותי, וכמובן אני, כמו כל אחד, יודעת מה נכון בשבילי ומה מחזק אותי.
ואם אחזור להתחלה- ידיעה עמוקה וברורה תמיד מלווה בוודאות.
אם תיזכרו בדברים שאתם יודעים, או ידעתם, ותנסו לחוש אותה בגופכם, אני בטוחה שתבינו על מה אני מדברת.
כשאנחנו יודעים, אז אין בנו ספק. וספק מחליש אותנו.
הידיעה חזקה הרבה יותר מאמונה.
המון אנשים שואלים אותי: איך לדאוג פחות,

לדעתי כשאנחנו יודעים שמשהו יצליח, שנבריא, שדברים יסתדרו,
שנמצא עבודה, שנצליח להתפרנס כמו שאנחנו רוצים- לכ אלו ודומיהם מחזקים אותנו בדרך אליהם, וכאמור משאירים פחות מקום לדאגות. הדאגות מימלא לא עוזרות לנו.
הידיעה עוזרת, מחזקת מעצימה.
כשאנחנו יודעים יש לנו הוכחות לכך, הוכחות שמסבירות לנו למה הדברים יהיו כמו שאנחנו יודעים. ואז אנחנו מתמלאים בתחושת בטחון, שמחזקת אותנו, ומעלה בנו את מפלס השמחה והחיוך.
וזה מרגיש טוב, נכון!

הרבה פעמים שואלים אותי על אמונה.
אני חילונית, לא מצאתי צורך בגורם חיצוני להאמין בו.
יש בי אמון בעצמי, אמון די גדול, וזה לא שאני יודעת הכל, אבל אני יודעת שתמיד האחריות היא שלי. וגם שדברים קורים בגלל סיבות שני לא מבינה, עדיין, תמיד יש לי אפשרות לקחת אחריות.
אני אעזור לעצמי, אמצא עזרה, אגייס עזרה.
ברור לי שיש אנשים שמחזקת אותם הידיעה שיש עוד מישהו/ משהו שאפשר לתת בו אמון.
וזה מצוין, העיקר שזה מחזק אתכם.
העיקר שאתם יודעים. :-).

רוצים עוד כלים לחיזוק והעצמה עצמית?
קבלו את 5 הצעדים לחשיבה אופטימית ריאלית,
היכנסו לקישור והירשמו, הרשמה קצרה באתר.

בהצלחה בדרך האופטימית שלכם, חגית

גם בננות יכולות להיות ירוקות מקנאה

למה לי אופטימיות עכשיו? ובכלל- חלק א

גם אני לא נולדתי אופטימית,
אז כמו אחרים שהחליטו שאופטימיות היא הדרך הטובה יותר עבורם,
מבינים ומרגישים למה אופטימיות טובה יותר.

מה היא אופטימיות? שמחה ששון וגילה
זוהי גישה לחיים הרואה בעולם מקום טוב מיסודו, (ויקיפדיה)
ואני משלימה: אופטימי גם יודע שיצר לב האדם טוב מנעוריו.
כלומר שהכוונות של רובנו, רוב הזמן, הן טובות.

אני מדברת על חשיבה אופטימית כי אצלי האופטימיות היא בחירה,
וכיוון שאני לא אופטימית מטבעי, לימדתי את עצמי 'לחשוב אופטימי',
ואימצתי אסטרטגיה אופטימית כגישה לחיים, לחיים שלדעתי הם טובים יותר.
ובמאמר הקצר הזה אני רוצה לספר על כמה מהדברים הטובים שחשיבה אופטימית מעניקה לנו.
כאמור, היום החצי הראשון.

1. רק בחירה בגישה אופטימית מאפשרת לנו להרגיש טוב, כי אופטימיות היא הבסיס לכל הרגשות החיוביים. רק כשאנחנו אופטימיים נוכל לחוש שמחה, סיפוק, תקוה, שלוה. בחירה בפסימיות תעלה בנו, תמיד, רגשות הפוכים, שליליים.

  1. 2. רק אופטימיות מאפשרת לנו לראות את הצד הטוב שבדברים. גם כשזה קשה רק אופטימים מסוגלים. פסימיים מתקשים לראות את הדברים הטובים אפילו כשקורים להם דברים טובים.
  2. 3. האופטימיות מאפשרת לנו לחוש תקוה, ותקוה היא רגש שחיוני לחיים בכלל, ובמצבים קשים בפרט. רק כאופטימיים אנחנו גם יודעים שבידנו הכלים והיכולות לעשות שאכן כך יהיה טוב ושהתקווה תתגשם.
  3. 4. הרגשות חיוביים מאפשרים לנו להשתמש ואף להרחיב את היכולות האינטלקטואליות, הפיזיות והחברתיות שלנו.
  4. 5. רגשות חיוביים בונים לנו רזרבות של משאבים בהן נוכל להשתמש כשמופיעה מולנו הזדמנות או מופיע איום ובעצם בכל רגע של משבר. חשיבה אופטימית ואופטימיות בכלל פותחות אותנו לרעיונות חדשים ולחוויות חדשות.
  5. 6. אנשים אופטימיים הם אנשים מצליחים יותר.
  6. 7. כאשר אנחנו במצב רוח חיובי (שנובע מאופטימיות שבחרנו לעצמנו), אנשים מחבבים אותנו יותר, קל יותר ליצור ידידויות, חברויות ואפילו…..לאהוב. יותר
  7. על 8 היתרונות הנוספים. בפעם הבאה.

תשמעו סיפור,

זה היה בפעם השניה שאמר לי שיש סרטן בשד שלי.
הייתי שנה אחרי השתלת הכבד, ושנתיים אחרי הסרטן הראשון וכבר בלי שד אחד.
עדיין היו לי המון תוכניות, תוכניות מפעם ותוכניות חדשות,
והנה: שוב פעם אומר לי רופא- יש לך סרטן.
דיייי! מתי כבר אוכל להתחיל לחיות?!

3-4 ימים הייתי כמו זומבי.
בכיתי כל הזמן. בבית במיטה, בשבילי הקיבוץ. כל-כך נמאס לי כבר. רציתי שהכל כבר יגמר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הייתי מיואשת כל-כך, הרגשתי כמו איוב. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. בכיתי והסתגרתי. ובכיתי.
ואז, בצהרי היום הרביעי, כשאני שוכבת על קצה המיטה, והרגליים על הרצפה, מנגבת עוד דמעות, פתאום אמרתי לעצמי:
אם אמשיך ככה לא אגיע לאן שאני רוצה להגיע!
ולאן אני רוצה להגיע ידעתי כבר שנים.
בתוך שנייה, קמתי, שטפתי פנים, וירדתי לחדר כושר.

בהרבה הרצאות שאלו אותי: "איך עשית את זה?"
בהתחלה לא ידעתי, היום אני כבר יודעת, קודם כל היו לי מטרות שרציתי להשיג:
עליהן סיפרתי לכם לפני כמה ימים.
להיות מורת-דרך, לראות את האוורסט, לכתוב ספר,
להשתתף באולימפיאדה.
אבל באותו הרגע לא ממשך זכרתי אותן, זכרתי תחושה של להיות 'במצב צבירה' אחר.
זכרתי שאפשר להרגיש אחרת,
להיות בתוך 'מצב צבירה' של יוזמה ועשייה ואחריות אישית.
ההפך מייאוש .

אני מאמינה שאופטימיות אף פעם לא יכולה להיות הבחירה הראשונה שלנו.
כי כשמשהו קורה אנחנו מבינים מיד שהחיים שלנו הולכים להשתנות,
שמה שתיכננו, יקרה אחרת, אם בכלל, והידיעה הזו מכווצת אותנו.
מפחד, מחוסר וודאות, מדאגה שזוחלת פנימה, מקפיאה.

זה משהו שטבוע בנו משחר ימינו כיצורים.
וזה תרם ותורם להישרדות שלנו. אבל אם לא היינו 'ממציאים' את האופטימיות היינו נשארים אי-שם בסאוונה, אולי קופי אדם, אולי פחות.
כי כשמישהו, אחת מאימותינו או אחד מאבותינו  הקדומים, הצליח להירגע מהפחד הראשוני, ש"הי, אולי יש סיכוי להרוויח מהשינוי", "ייתכן גם שדברים יתגלגלו מעכשיו לטובתינו", אנחנו בני אדם עשינו את הצעד הראשון בלקיחת אחריות על חיינו, והתחלנו להאמין שאנחנו יכולים גם לשנות את עתידנו.

מתי שהוא אז גם התחלנו לשאול שאלות, ולראות את היופי שסביבנו. לא הבנו- והכל נראה לנו כמו קסם. אלפי שנים אחר-כך, כלומר היום, אנחנו כבר מבינים קצת יותר,  אבל שמים לב הרבה פחות.

אנחנו טרודים, ממהרים, עייפים, דואגים, ובעיקר מחמיצים את היופי שסביבנו.

אחד ההבדלים בין מי שמתייאש ממה שקורה בעולם שלו
למי שמחליט לעשות למרות הייאוש הוא רמת האחריות כל אחד מהם/ מאיתנו מוכן לקחת על חייו.
אני מאלו שמוכנים לקחת כמה אחריות שאני יכולה למצוא.
ולדעתי זו הדרך הכי בריאה וטובה.
אני מאמינה שבחיים שלי אני יכולה לשנות הכל.
אבל רק אם וכשאקח אחריות.
לכן, אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיי, מה אני רוצה שיקרה בהם,
ואני עושה את המקסימום כדי שזה יקרה.
כמובן לא הכל בידי, אבל על מה שכן בידי- אני לוקחת אחריות.

שאלו את עצמכם- על מה עוד אני יכולה לקחת אחריות?
מה עוד אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות דברים אחרת כדי שבידי תיהיה האחריות.
יש דברים בחייכם שהם באחריות מישהו אחר?
פנו אליה או אליו, וקחו את האחריות חזרה לידיכם.
אם אתם יקרים וחשובים להם, הם יבינו ואפילו יעריכו את הצעד הזה שאתם עושים.

רוצים עזרה?
להתייעץ- כיתבו כאן, או כיתבו אליו במייל הפרטי, או התקשרו אלי.

בהצלחה, חגית

נפלה עלינו התמודדות קשה, סרטן או אבדן, איך נדע האם יש בנו את הכוחות להתמודד איתם?  

המון פעמים אמרו לי: "אני הייתי נשברת, לא הייתי עומדת בזה",
״מאיפה היו לך כוחות לכל כך הרבה התמודדויות?״
פעם לא ידעתי, היום יש לי תשובה.

"אז", ראיתי את הכוחות של אחרים שהתמודדו והצליחו.
כשהתמודדתי אני (כי אנחנו מתמודדים בכל יום) בעצם בכלל לא ידעתי שאלו "כוחות",
הרי לא הרגשתי מאמץ.
היום זה סיפור אחד ארוך על השתלת כבד, 3 סרטנים, כמה מדליות ב"אולימפיאדות",

"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".
"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".

חוץ מהחיים עצמם, הלבד, ה'בלי עבודה'.
בשבילי אלו היו אפיזודות קצרות.
התמודדות התגברות. התמודדות- התגברות.

ואת ההתמודדות שלי אני רואה כברירה היחידה שהיתה לי.
והברירה היתה אחת כי ידעתי מה המטרה הסופית.
אני יכולה לשער שככה מרגישים גם האחרים שמצאו את הכוחות שבהם.

כשאני רואה את 'חברי' להתמודדויות, לחיים, אני יודעת שאי-אפשר לראות עלינו אם יש בנו את הכוחות.

אבל היום אני יודעת שכל אחד יודע מאיתנו בעצם מחליט כמה כוח יש לו.
או כמה מאמץ (סבל) אנחנו מוכנים "להרגיש/ להשקיע" כדי לעבור את הקושי ולחזור לחיות.

אני יודעת שהכוחות שלי יגמרו כשהכאב,הסבל והאבדן
יהיו חזקים וגדולים יותר ממה שאני מצליחה לראות מעבר לקושי,
מעבר להתמודדות הנוכחית.

יש בי כוח עד שאחליט או ארגיש שכבר אין בי כוח יותר, שאחליט שנמאס לי, ש"זה לא שווה".
כשכף הסבל, הצער, הכאב תיהיה כבדה יותר מכף ההנאה, המשמעות, השמחה.
ומותר לוותר. ויתור נותן כוח. כוח לחיות ונולדנו כדי לחיות.

אז כמה כוחות יש בי? כמה אני חזקה?
אומרים: "אלוהים" נותן לנו אתגרים לפי מידותינו וכוחנתינו.
אז מה גודל ההתמודדות שמתאים למידותיי? כמה כוחות יש בי?
לדעתי זו אני שמחליטה.

ואיך אני יכולה 'לעזור לעצמי להחליט נכון׳ כדי להמשיך ולחיות?
הדרך שלי היא למצוא דרכים לראות את הפלא שבחיים ובעולם למרות ובתוך הקושי.
"מי שנולד בר-מזל", ואני מאמינה באופטימיות ולא במזל.

ואופטימיות היא עבודה יומיומית מהנה ומתגמלת.
התגמול- החיים והעולם, הרגשות, השמחות העצב.
החיים והעולם. :-))

בהצלחה!

אשמח לקרוא את מחשבותיכם ורעיונותיכם.
להתראות.

הסוד שבעיניים ובלב

כל מי שלא נולד אופטימי יודע שכדי לחשוב אופטימי,
צריך להכיר את שני הצירים שעליהם ניצבת האופטימיות שלו.
כי הוא יודע שהוא בחר להיות אופטימי כי הבין שאופטימיות היא הדרך היחידה לחיות,
ויש לו לפחות סיבה מסויימת אחת שהאופטימיות שלו חיונית עבורה.
והוא מצא את האיך, שיום יום מתחזק את האופטימיות שלו.

ככה גם אני, אופטימית מבחירה.
את האיך לאופטימיות שלי אני מצאתי בזכות העיניים שלי ובזכות כישרון לתשומת לב.
הם משמשים בשבילי גם כלמה.
ואותם אני מלמדת.
הדברים שנכנסים לחיי כשאני פותחת את העיניים ושמה לב, עושים אותי אופטימית ומזינים את האופטימיות שלי.

אפשר למצוא ואתם בכל זמן, בכל מקום וכמה פעמים שרוצים.     אגם בלד
הם השקט, והם מוזיקה והרמוניות נפלאות.
הן מילים יפות ומקוריות וסיפור שכבר שמענו מאות פעמים.
הם ציבעי הקשת בענן, וצלילות המים.
הם אין סוף צורות הטבע הדומם, החי, הקמל והמתחדש.
הם העציץ שגדל מעט בכל יום בפתח הבית היומיומי שלי.
ונוף מיוחד ונורא-הוד מרחק חצי שעה הליכה, או 12 שעות טיסה מכאן.

הם כולם גורמים לחוש לפליאה,
ולא מותירים מקום למחשבה פסימית.
לציניות, לשיעמום, לייאוש, לכעס ולפחד, כמעט.
פליאה כמו מילד שהעולם חדש עבורו,
פליאה שכולנו, אני חושבת, חשים מול עוצמות הטבע,
כתיירים. אז אפשר להיות תיירים וילדים בכל יום.

בואו ניהיה תייריים וילדים ונמלא את ימינו פליאה!