נפלה עלינו התמודדות קשה, סרטן או אבדן, איך נדע האם יש בנו את הכוחות להתמודד איתם?

המון פעמים אמרו לי: "אני הייתי נשברת, לא הייתי עומדת בזה",
״מאיפה היו לך כוחות לכל כך הרבה התמודדויות?״
פעם לא ידעתי, היום יש לי תשובה.

"אז", ראיתי את הכוחות של אחרים שהתמודדו והצליחו.
כשהתמודדתי אני (כי אנחנו מתמודדים בכל יום) בעצם בכלל לא ידעתי שאלו "כוחות",
הרי לא הרגשתי מאמץ.
היום זה סיפור אחד ארוך על השתלת כבד, 3 סרטנים, כמה מדליות ב"אולימפיאדות",

"לא נדע עד כמה אנחנו חזקים עד ש'להיות חזקים' תיהיה הברירה היחידה שלנו".

חוץ מהחיים עצמם, הלבד, ה'בלי עבודה'.
בשבילי אלו היו אפיזודות קצרות.
התמודדות התגברות. התמודדות- התגברות.

ואת ההתמודדות שלי אני רואה כברירה היחידה שהיתה לי.
והברירה היתה אחת כי ידעתי מה המטרה הסופית.
אני יכולה לשער שככה מרגישים גם האחרים שמצאו את הכוחות שבהם.

כשאני רואה את 'חברי' להתמודדויות, לחיים, אני יודעת שאי-אפשר לראות עלינו אם יש בנו את הכוחות.

אבל היום אני יודעת שכל אחד יודע מאיתנו בעצם מחליט כמה כוח יש לו.
או כמה מאמץ (סבל) אנחנו מוכנים "להרגיש/ להשקיע" כדי לעבור את הקושי ולחזור לחיות.

אני יודעת שהכוחות שלי יגמרו כשהכאב,הסבל והאבדן
יהיו חזקים וגדולים יותר ממה שאני מצליחה לראות מעבר לקושי,
מעבר להתמודדות הנוכחית.

יש בי כוח עד שאחליט או ארגיש שכבר אין בי כוח יותר, שאחליט שנמאס לי, ש"זה לא שווה".
כשכף הסבל, הצער, הכאב תיהיה כבדה יותר מכף ההנאה, המשמעות, השמחה.
ומותר לוותר. ויתור נותן כוח. כוח לחיות ונולדנו כדי לחיות.

אז כמה כוחות יש בי? כמה אני חזקה?
אומרים: "אלוהים" נותן לנו אתגרים לפי מידותינו וכוחנתינו.
אז מה גודל ההתמודדות שמתאים למידותיי? כמה כוחות יש בי?
לדעתי זו אני שמחליטה.

ואיך אני יכולה 'לעזור לעצמי להחליט נכון׳ כדי להמשיך ולחיות?
הדרך שלי היא למצוא דרכים לראות את הפלא שבחיים ובעולם למרות ובתוך הקושי.
"מי שנולד בר-מזל", ואני מאמינה באופטימיות ולא במזל.

ואופטימיות היא עבודה יומיומית מהנה ומתגמלת.
התגמול- החיים והעולם, הרגשות, השמחות העצב.
החיים והעולם. :-))

בהצלחה!

אשמח לקרוא את מחשבותיכם ורעיונותיכם.
להתראות.

הסוד שבעיניים ובלב

כל מי שלא נולד אופטימי יודע שכדי לחשוב אופטימי,
צריך להכיר את שני הצירים שעליהם ניצבת האופטימיות שלו.
כי הוא יודע שהוא בחר להיות אופטימי כי הבין שאופטימיות היא הדרך היחידה לחיות,
ויש לו לפחות סיבה מסויימת אחת שהאופטימיות שלו חיונית עבורה.
והוא מצא את האיך, שיום יום מתחזק את האופטימיות שלו.

ככה גם אני, אופטימית מבחירה.
את האיך לאופטימיות שלי אני מצאתי בזכות העיניים שלי ובזכות כישרון לתשומת לב.
הם משמשים בשבילי גם כלמה.
ואותם אני מלמדת.
הדברים שנכנסים לחיי כשאני פותחת את העיניים ושמה לב, עושים אותי אופטימית ומזינים את האופטימיות שלי.

אפשר למצוא ואתם בכל זמן, בכל מקום וכמה פעמים שרוצים.     
הם השקט, והם מוזיקה והרמוניות נפלאות.
הן מילים יפות ומקוריות וסיפור שכבר שמענו מאות פעמים.
הם ציבעי הקשת בענן, וצלילות המים.
הם אין סוף צורות הטבע הדומם, החי, הקמל והמתחדש.
הם העציץ שגדל מעט בכל יום בפתח הבית היומיומי שלי.
ונוף מיוחד ונורא-הוד מרחק חצי שעה הליכה, או 12 שעות טיסה מכאן.

הם כולם גורמים לחוש לפליאה,
ולא מותירים מקום למחשבה פסימית.
לציניות, לשיעמום, לייאוש, לכעס ולפחד, כמעט.
פליאה כמו מילד שהעולם חדש עבורו,
פליאה שכולנו, אני חושבת, חשים מול עוצמות הטבע,
כתיירים. אז אפשר להיות תיירים וילדים בכל יום.

בואו ניהיה תייריים וילדים ונמלא את ימינו פליאה!

יש לך סרטן השד ונמאס לך 'להתמודד'?

כך תגדילי את ה'לחיות' ותקטני את 'ההתמודדות'.
הנה הדרך שבה אני עשיתי את זה.
באינספור הרצאות ושיחות שעשתי ב 13 ויותר השנים האחרונות, תמיד התפלאו כשאמרתי שלא התמודדתי.
היום היתה לי 'הארה'. J, הבנתי איך עשיתי את זה, ואני רוצה לחלוק איתך את הדרך הפשוטה והמופלאה הזו.

'על הנייר' היו לי 3 סרטני-שד ובינהם גם עברתי השתלת כבד.
כשסירבתי להגיד שהתמודדותי או ש"הייתי חולה", התפלאו מסביבי, הרימו גבה.
כשחקרתי מה משמעות המילה 'התמודדות' בשבילי,
ראיתי בעייני רוחי שני לוחמי סומו על מזרון עגול, לא אהבתי את הדימוי.
מה, כל כך הרבה שנים הייתי לוחמת סומו?!
אני שמאמינה שבמלחמות יש רק מפסידים?

בכל זאת, ובמשך השנים ניסיתי לספר לעצמי שגם ההימנעות מתחושת ההתמודדות היתה דרך ההתמודדות שלי.
עד שהבנתי שלא.

עד שהיום, ה 18/10/2014, הבנתי שבעצם בכל התקופות שבהן רובנו מתמודדות,
תקופות וימים שבהם יש משהו גדול שמשנה את חיינו,
ואצלנו זה משהו גדול ומאיים כמו סרטן,
אנחנו מפחיתות את חלק החיים ומגדילות את החששות וההתמודדות,
כי האינסטינקט שלנו אומר שההתמודדות עכשיו תיתן לנו יותר חיים אחר-כך.

אבל אם אנחנו מצליחות לשמור על חיים כמו שיותר נורמאליים אנחנו מקטינות ע"י כל את חלק ההתמודדות.
וזה מה שאני עשיתי, וככה, אחרי ההלם הראשוני של ה'סרטן',
השתמשתי ב'שלל' טכניקות שנתנו לי להרגיש שאני חייה הרבה ומתמודדת קצת,
עד שמוטיב ההתמודדות כמעט לא הורגש בחיי.

והרי בעצם כולנו מתמודדים בכל יום.
"החיים הם רצף של התמודדויות", אמר לי ידיד חכם,
אבל יש התמודדויות שכל-כך מקטינות ומסכנות את החיים, כמו סרטן,
ויש כאלו יומיומיות, קטנות בהרבה, שעוברות על כולנו.

איך הגדלתי את החיים והקטנתי את התמודדות?

קודם כל ולמזלי כבר הייתי מתורגלת בחשיבה אופטימית,
אז נתתי יותר משקל וחשיבות לדברים שעשו לי טוב,
וכך הכנסתי עוד שמחה וקלילות לחיי.

שמחה וקלילות שהקטינות את העצב והפחד שהיו בי בגלל הסרטן.
הדבר השני שהצלחתי לעשות הוא להקטין את הדאגות.
כלומר לחשוב יותר על הדברים שיכולים לקרות לטובה, ופחות על הדברים שיכולים להשתבש.
ראיתי שמימלא אין לי שליטה על רוב דברים, ושלרוב דווקא הדברים מסתדרים לטובה.

ובכל פעם שהרגשתי את עצמי מתמלאת בחששות, אמרתי לעצמי- די!
ועברתי לחשוב על משהו טוב.
משהו טוב יכול להיות גם השמיים הכחולים שמעלי,
או העננים האפורים שאוטוטו יתחילו להוריד גשם ולנקות את העולם ואת האוטו שלי.
החלק השלישי היה היכולת שלי לראות את הדברים הטובים ואת היופי שבעולם.
אימנתי את עצמי בזה כי הרבה שנים דווקא הייתי אלופה בלמצוא את ההפך.
היום אני יודעת שלהסתכל קרוב מאפשר לי ולמצוא יופי וקסם בעולם
ונותן לי סיבה וכוח התגבר על קושי ותיסכול.

הדברים האלו ממלאים אותי בשמחה, והנה דבר יפה שמסביר את כוחה של השמחה.
"כשאנחנו שמחים זה לא אומר שהכל מושלם, זה רק אומר שהחלטנו לראות מעבר לקושי".
ל happy אני מעדיפה את התרגום 'שמחה' ע"פ 'אושר',
שמחה היא הרב יותר קלה להשגה, ויכולה להיות מעשה ידינו בלבד.
אני מוצאת ש'אושר' תלוי יותר מידי פעמים גם בגורמים ובאנשים אחרים.

אז למה שרק אני אהנה מכך?
בואי גם את תחיי הרבה, תתמודדי פחות,
ועדיין תגדילי את סיכויי הניצחון וההחלמה שלך!

את מרגישה שנדבקת במחלת הדאגה, הנה 2 פתרונות-קסם עבורך!

דאגה,
אני מתארת לעצמי שאת מכירה אותה מקרוב.
דאגות ביום-יום ובכלל,
וכשמתווספת אליהן סרטן השד- זה כבר סיפור אחר.
דאגות לעצמנו, לחיינו, לעתידנו,
דאגות למי שיקרה לנו.

כי איך נוכל להיות בטוחים שהם בסדר, שהם יהיו בסדר,
ומה נוכל לעשות כדי שאנחנו והם- יהיו בריאים ובטוחים?

"לדאוג זה להשתמש בדימיון שלנו כדי ליצור את מה שלא-רצינו שיקרה." אברהם היקס.

לי היו תקופות ארוכות שבהן דאגות מדאגות שונות הטרידו אותי,
אני פחות זוכרת את הדאגות שבתקופות הסרטנים שהיו לי,
כי אז כבר ידעתי להשתמש בטריק שמצאתי ושעבד מצוין בשבילי.
הנה הטריק שלי להפחתת ואפילו למניעת דאגות.

הטריק הוא לשנות את נקודת המבט שלנו.
אם זה כלפי משהו שנפל עלינו אישית, כמו שקרה לי עם מחלות ופגעים בגוף ובחיים שלי.
או הידיעות על דברים שמסביבנו.

הטריק הוא לאפשר לחדשות טובות ולתקווה להיכנס למרחב החיים שלנו.
למשל לשמוע את החדשות טובות:
לפתוח את האוזניים באייטמים הנכונים ולסגור אותן קמת במקומות המייאשים.

למשל,
אם חברה שלי ואני גרות באותו היישוב והיא מספרת לי על כל הבעיות שהיא רואה,
אני מספרת לה על כל הדברים היפים והטובים ונעימים ששמעתי, ראיתי ומצאתי.
אם לשתינו יש את אותן סיבות לדאגה,
אני מציעה לה לסמוך על מי שאנחנו דואגים לה או לו,
ולהיזכר שהמון פעמים דברים מתגלגלים דווקא לצד הטוב,
ובעיקר שהדאגה בעצם מרחיקה אותנו מהחיים ולכן כדאי למצוא דברים ועיסוקים שיסיחו את דעתנו מהסיבות לדאגה,
ודרכים לתת כלים שיאפשרו לנו לקחת אחריות ולפעול במקום לדאוג.
כדי שנוכל לחיות וליהנות באמת.

חשוב לזכור:
אנחנו דואגים במקום שבו אנחנו לא יכולים לקחת אחריות.
כשאנחנו יכולים לקחת אחריות, ניקח אחריות ונפעל לשינוי.
כל אחד יכול לקחת אחריות רק על עצמו,
כשאנחנו דואגים אנחנו לוקחים אחריות על משהו שהוא לא שלנו.

לדעת שיש לי אחריות על חיי ועל גופי,
לקחת אותה ולהיות מעורבת ופעילה,
לקחת אותה ולא להשאיר אותה לרופאים, למנתחים לאחרים
כי אז אני מכניסה את עצמי למצב תלותי שבו חוסר הוודאות גדל
וחוסר וודאות הוא לא בריא אף פעם,
והוא ממש לא בריא כשעומדת מולי התמודדות גדולה וקשה.

הצד שאחר הוא דאגה לאחרים, לקרובים לנו,
לפעמים לעתיד המדינה,
ודאגה כזו הי קשה ומטרידה וגוזלת מאיתנו שקט נפשי חשוב.

"הפסקי לדאוג בקשר למה שיכול להשתבש.
והתחלי להתרגש ממה שיכול להצליח!

כלי אחד פשוט בלקיחת אחריות הוא להבין איפה האחריות שלי נגמרת ומתחילה אחריותו של האחר.
כשהצלחתי לשים את הקו, הצעד הבא הוא 'לתקשר' אותו.
להגיד את מה שאנחנו רוצים.
לפעמים אפשר פשוט להגיד לאחר- "זו האחריות שלך".
אמירה פשוטה, גם אם לא תמיד קלה, ומצד שני- תמיד חשובה.

וכשאמירה כזו משולבת בהבנה אמיתית שלנו אנחנו יכולים להשתחרר מהרבה דאגות מיותרות.
כשאמירה כזו משולב בהבנה אמיתי אנחנו בונות לעצמנו בעצמנו את החוסן הנפשי שלנו
ואת הידיעה שיש בנו את הכוח להתמודד עם כל מה שיגיע.
זה שינוי חשיבה וכל צעד קטן הוא צעד בכיוון של שינוי והקלה.
חשוב להתחיל ולתרגל.
אז מתחילים עכשיו!

את יודעת שיש בעולם הרבה טוב, אבל לא מצליחה להנות ממנו, הנה פתרון מנצח עבורך

 כמוני את בוודאי מכירה את הרגעים האלו שבהם את מדוכדכת, מיואשת כועסת?

ומצד שני לכולנו יש רגעים, ואפילו תקופות שבהן אנחנו פשוט שמחות, טוב לנו!
קורה:-)

ואז אנחנו פוגשות חברה, שותפה או שותף לעבודה והם מדוכדכים, מיואשים כועסים,
ואנחנו לא מצליחים להבין אותם,
ולפעמים הם בכלל אנחנו שנמצאות בתקופה אחרת.

לרוב יש לנו סיבות מצוינות, כמו עכשיו, משהו אמיתי, ממשי, מוחשי מעיב על חיינו.

לפעמים עד כדי כך הוא כבד שאנחנו שוכחות את הימים הנפלאים האחרים,
והם רחוקים ולפעמים נשכחים.

אבל היום אנחנו יודעים שניתן לצאת מהם,
ניתן לשנות את מצב הרוח שלנו באופן יזום!
וזה קורה ב – 3 צעדים פשוטים:
1. לזהות את מצב הרוח ולהבין שהוא לא טוב עבורי.
2. להחליט שאני משנה אותו.
3. למצוא עוגן שיוציא אותי.

ד"א- זה לקחת אחריות ולעשות משהו אחר שיביא לתוצאה שונה.

OK, אז מה זה העוגן הזה?
אז הנה סיפור מיפן הרחוקה:
(הייתי שם לפני שנתיים)
ידעת שהיפנים מעריצים את יופיו של הפוג'י?
וגם את פריחת הדובדבן.
כשהם חושבים, נמצאים שם או אפילו ק מדמיינים,
שהם מול הפוג'י, או מתחת לעצי-הדובדבן,
או בגן הזן- הם מתמלאים ברגש נפלא של פליאה.

ליפנים יש חגים ומועדים לשם כך,
לנו יש ארץ מופלאה עם עונות ונופים
וגם לנו בארץ יש עונות שבהן היופי והוד הטבע פורץ לתוך חיינו.
ומעורר בנו תחושת פליאה.
וכך אנחנו יכולים למצוא סיבות לפליאה בכל יום, בכל רגע ובכל מקום.
ותחושת פליאה היא תחושה ורגש חיוביים כל-כך שהם מונעים מאיתנו תחושות שליליות.

לפני רגע בעונת החצבים, בסוף הקיץ-
ככה אני מרגישה כשאני רואה אותם מתחילים בצמיחתם ופורצים גבוה.
או ליבלוב של אביב ושלכת של סתיו.

בואו נהניה גם אנחנו  יפנים!
נכניס עוד מהיופי לחיינו.
וזה אפשרי גם בתוך מרוץ החיים של התקופה והחיים שלנו- לראות את היופי שבטבע,
בעץ מיוחד ומרשים או בעץ היומיומי שלידו אני עוברת בכל יציאה מהבית.
לראות את היופי שבאנשים, את המחוות האינטימיות, את החיוך, ההתרגשות ההתאהבות,
או את המסתורין שבחתולים,
את השמחה שבכלבים.

לשים אליהם לב, ולהכניסם אל חיינו.
והם יוציאו אותנו מכל דכדוך, יאוש, או כעס,
כמו עוגן חזק בגדה האוטפטימית מאוד של החיים.
עוגן שנוכל למשוך את עצמנו אליו.
זה משנה את התחושה מיד, זה מכניס פרופורציות חיוביות לחיים.
זה בדוק.

את מוזמנת לשתף בניסיונותייך, בהצלחותייך ובשאלות אם יש,

אחרי המלחמה ולקראת השנה החדשה – כדור הפלא האופטימי

לקראת, תוך כדי, ואחרי אפשר להבין
את הכעס הטבעי,
את הפחד המובן,
ולעיתים גם את הרצון לנקמה,
אפשר להבין,
ומצד שני בימים הרגילים כולנו משננים את המנטרה: "צריך להיות אופטימיים".
האם אפשר להיות אופטימיים כשרגשות קשים כאלו מקננים בנו?
ולמה ב"שגרת החרום" אנחנו מוותרים בקלות כזו על האופטימיות?

אם אכן אפשר- אז קשה מאוד,
ומצד שני שאלה חשובה היא : בשביל מה?
כי הרי מה יכול להיות טוב בעולמנו ובחיינו כשרגשות שליליים שולטים בו?

אז הנה תחילתה של דרך לתשובה אפשרית:
קודם לדעת את ה'בשביל מה' שלנו.
כי כשאנחנו יודעים בשביל מה- הדרך, גם כשהיא קצת נאבדת,
קל לנו יותר למצוא אותה מחדש ולהמשיך ללכת בה.

אז נחזור רגע אחורה,
ונבחר להרגיש טוב,
למשל בשביל למצוא משהו טוב במישהו שאנחנו שמרגיז אותנו.

ניסיון קצר בגישה הזו בטוח יעלה גם על פניכם חיוך ותחושת קירבה אליו.
הבחירה לראות את הצד שיש בו טוב,
היא בחירה בגישה האופטימית.

רק אופטימיות מאפשרת לנו להרגיש רגשות טובים ולווסת את הרגשות 'הרעים'.
בזכות האופטימיות אנחנו יכולים להרגיש אמיצים, אפילו כשיש בנו פחד,
בזכות הבחירה באופטימיות תיהיה בנו גם חמלה, לצד הכעס.
ובזכות האופטימיות נוכל גם לסלוח ולא להיכנס למעגל הנקמה.
רק רגשות 'חיוביים' מאפשרים לנו לצמוח ואפילו להבריא.
רק רגשות חיוביים מחזקים את הגוף שלנו וגם את הנפש.
רק כשאנחנו מרגישים את הצד החיובי של רגשות נוכל לשמוח, ולחייך, אפילו כשהמציאות מאתגרת אותנו באש, עשן ובמלחמות.
אז איך עוברים לחשיבה אופטימית?
הדרך הכי פשוטה, מהירה ואפקטיבית היא לקחת את כדור הפלא האופטימי:
קוראים לו פליאה!
פליאה היא הרגש הכי גבוה שלנו,
אנחנו חשים אותו מול כל יופי שבעולם, יופי של בני אדם, של אומנות, של מדע, וכמובן יופיו של טבע.
הנה קישור לדף אחד שמלא בתמונות שיגרמו לכם לחוש פליאה, וישאירו את הציניות, והפסימיות לאחרים.
ויש עוד הרבה כמוהו באינרטנט ומעבר לחלון.
היכנסו אליהם, פיתחו את החלון או צאו החוצה ומיצאו חצבים!

ומבלי לזוז מהמחשב, אתר flicker.
שיתוף תמונות מיוחדות של צלמים מאוד מוכשרים מכל רחבי העולם.

דף תמונות יפות של עולם נפלא בפייסבוק

אז בואו נתפעל ביחד ולחוד!

חידוש- התלהבות כדרך לאופטימיות, בריאות וחוסן נפשי!

איזה מדהים! וואווו אמיתי!

אתם בטח מבינים למה התכוונתי.
וואו של נוף, של בית, דירה, אוכל, מסעדה, עץ פרח, מתנה, טלפון חדש!
אין סוף דברים שאנחנו ואנחנו אומרים עליהם: וואוו!
ושמחים על ההזדמנות להרגיש את הוואוו! הזה.

לפעמים הוא עושה לנו את היום,
לפעמים אנחנו נזכרים בו גם אחרי ימים. כייף.

תתארו לעצמכם שהיו לנו הרבה וואאווים כאלו,
בטח, הם כבר היו הרבה פחות.
כי כשיש הרבה דברים מיוחדים- אז הם כבר לא מיוחדים,
המיוחד הופך לרגיל.
אפילו למיוחד מתרגלים.
ובדרך מוסיפים לעצמנו גם ציניות ופסימיות.
בגדול- ולפעמים כמעט מאבדים את היכולת להתרגש.
ורק הוואוו המאוד-מאוד-מאוד מיוחד, עושה לנו את זה.
ומצד שני- בעולם יש מלא סיבות לוואווים,
אז למה שלא נתלהב ונתרגש מהם.

אבל אנחנו כבר התרגלנו, ומחכים לדברים הגדולים באמת.
עצוב,  נכון?
חשבתם פעם: האם זה חייב להיות ככה?
התחשק לכם פעם לשנות.
תתארו לעצמכם: להוסיף עוד סיבות להתלהבות!
לדעת איך למצוא עוד וואווים במשך היום, שיהיו לפחות M, גם אם לא XXXL.
תתארו לעצמכם: M וואאוו 3 פעמים ביום.

מרגש, נכון!
גם ממריץ.
(וזה גם מוסיף בריאות, בדוק).
ויש עוד: עושה את היום-יום שמח וקליל יותר,
מפחית דאגות, כי יש פחות זמן לדאוג.
מוסיף שלוות נפש. ואופטימיות, ואהבה.
וזו היא רק ההתחלה. לה לה, לה לה.

אז אתם בטח שואלים: אז איך עושים את זה?
בוודאי!

בואו נראה מה קורה לנו כשאנחנו מוצאים משהו שראוי לתואר וואוו:
כשאנחנו מוצאים את עצמנו מול אובייקט/ חוויה של וואו,
אנחנו בעצם מאבדים את יכולת התיאור והסיווג,
ונשארים עם פליאה.
ופליאה היא רגש נהדר ומופלא!
פליאה היא מה שמרגיש ילד כשהוא רואה את העולם בפעם הראשונה,
ולנו זה קורה מול קניון ענק, כמו הגרנד קניון (ולא כמו הקריון או דיזינגוף סנטר, כבודם במקומו),
מול עץ גבוה,
מול פלא טכנולוגי,
מול יצור קטן מורכב ופילאי,
מול פלא ארכיטקטוני, ומול אומנות.
מול יצירי טבע או בורא,
חתול רחוב, או חתול מפואר,
ו…. בעוד המון הזדמנויות.

וכדי שזה יקרה לנו יותר פעמים, וגם ביום-יום.
הדרך הכי קלה היא לשים לב לשיפוט ולקיטלוג שלנו.
הם כל-כך טבעיים לנו,
הם (היו) הדרך שלנו להכיר ולהסתדר וללמוד את העולם,
אבל כשהם מפריעים לנו לחיות,
באמת לחיות,
זה הזמן להגיד להם- עד כאן.

אז בכל פעם שאנחנו שמים לב שאנחנו שופטים,
כלומר, אומרים לעצמנו זה יפה זה מכוער, זה קטן מידי, זה גדול מידי,
היא עושה את זה טוב יותר,
הם טועים, אני צודקת!
ועוד כמותם.
פשוט להפסיק,
וניתן לעצמנו לראות את מה שמולנו.
זה ייקח כמה פעמים,
אולי כמה ימים,
לאט-לאט ניראה איך אנחנו מצליחים לראות ולהרגיש את היופי המיוחד,
את הפלא שבכל מה שסביבנו.
ואז נפנה את אותה הדרך אל מול עצמנו- נחליף שיפוט בפליאה,
על שניסינו,
על שהצלחנו,
על הרעיון החדש שעלה בנו,
על שהלכנו ובאנו, בזכות הרגליים שיודעות איך ללכת, לבד!
על הגוף המופלא שלנו שמעיר אתנו בבוקר,
ויודע לעשות המון דברים לבד, לטעום, להריח, לעכל, להפריד, להוציא.
יום אחרי יום אחרי יום, שנים….
על הייחוד שבנו, על הפלא הזה שבנו. ובחתולה שלנו.

זה לא נס, אנחנו יודעים איך הרוב פועל,
אבל זה פלא גדול.
גם אתם מחייכים, אני יודעת,
כי אנחנו והעולם שסביבנו, גם כשהוא כועס – הוא פלא.
כמו החצב שפורח עכשיו, כמו הכרוב, הרגיל הלבן המיוחד.

וואוו, נכון.
פשוט.

בהצלחה!

סימן-טוב: בלוג אופטימי פתיחה אופטימית

 

למרות שהרבה שנים זכרתי את הילדות שלי כילדות שמחה, עליזה וקופצנית,

וב 10 השנים האחרונות הייתי מודל לאופטימיות אינסופית עבור אנשים רבים ששמעו אותי בהרצאות,
ואנשים רבים אחרים שקראו עלי בעיתונים, או ראו אותי בראיון בטלויזיה-

הייתי ילדה פסימית.

קשה לי בכל פעם שאני מגיעה לנקודה שבה אני צריכה להגיד את זה בקול,

(ולכתוב זה הרבה יותר קל).

כן, למרות הילדות השמחה שזכרתי,
זכרתי גם שכשהייתי בת 10 או 11 החלטתי שלי לא יהיו ילדים,
בהרצאות ובהופעות האחרות שהיו לי בשנים האחרונות עדיין לא חיברתי את שני הזיכרונות האלו. אבל לפני כשנה הם התחברו במשפט אחד והבנתי, הבנתי שהייתי ילדה פסימית.

אני יודעת שזה אוקסימורון, פרדוקס והיפוכו, כמו שאמרו הגששים, אבל זה מה שהייתי.
כי מי שמחליטה בגיל צעיר כל-כך שלא יהיו לה ילדים היא מי שמסתכלת על העתיד ולא רואה בו תקווה, היא פסימית.
ולמה שילדה תעשה דבר כזה?
איך זה שילדה חושבת רחוק כל-כך, רואה שחור כל-כך?
אבל ככה אני ראיתי את העתיד, לא ראיתי בו תקוה ומשהו בתוכי אמר לעצמי:
"זה לא עולם טוב לילדים".

זה מה שהיה, ככה שהרגשתי כילדה.

 

אבל זה השתנה.

אני כל כך שמחה שזה השתנה!

וברור שזה לא השתנה מעצמו, אני שיניתי, אני השתניתי. הפכתי לאופטימית, בעצם סיגלתי לעצמי חשיבה אופטימית.
לא שחשבתי אז במונחים כאלו, אבל התוצאה היתה – חשיבה אופטימית.

אז איך זה קרה?

 

אם כמה שנים קודם, כילדה בת 10, לא ראיתי תקוה באופק,

פתאום היה לי אופק להסתכל, לראות ולצפות אליו.

המון בזכות חוברות הנאשיונאל ג'יאוגראפיק בחדר העיון ב'מוסד החינוכי' שבו למדתי. אשרת בעברון. בחוברות האלו ראיתי את רכס ההרים הענקי- ההימאליה,
ובהן ראיתי תמונות נפלאות של האוורסט, ואנשים מטיילים סביבו, במסלולים המרתקים שסביבו, ואמרת לעצמי: אני רוצה לראות את האוורסט, גם אני רוצה ללכת בשבילים האלו,

אני אסע לראות את האוורסט!

בזכות המדריכות שהדריכו אותנו בטיולים, שבזכותן אמרי לעצמי: אני רוצה להיות מורת דרך, כמותן, ובזכות האנגלית הטובה שלי- אדריך תיירים בארץ. אחר הצבא אלמד ואהיה מורת-דרך!

ורציתי גם להשאיר סימן בעולם.
לא ידעתי איזה סימן זה יהיה, אבל רציתי להשאיר משהו.

 

וגם אהבתי לשחות, לשחות זה לבד, ועם עצמי והלבד הסתדרתי טוב יותר, ובכל קיץ כשנפתחה הברכה הייתי שוחה ושוחה ושוחה. מי ששוחה מבין.
לא הייתי שחיינית טובה או מצטיינת, עובדה- שחיתי לבד, מי שהיה טוב כבר היה בקבוצה.
ובפעם אחת, זה בוודאי היה בשבת כי הברכה היתה מלאה, אנשים הסתובבו מסביב ובתוך, ילדים שיחקו והשפריצו, ואני שחיתי, ושחיתי ושחיתי. שחיתי המון זמן, כנראה. לא היה שעון, ולא יכולתי לדעתך כמה זמן אני שוחה, אבל זה היה הרבה זמן, ואני גם לא סופרת ברכות, כי אני מתבלבלת, אבל התנועות כבר נוצרו מעצמן, שחו את עצמן. כל כך הרבה זמן שחיתי. ופתאום ברגע אחד מסוים, ידעתי!
הרגשתי את זה עמוק בתוכי וזה יצא החוצה:
אני שוחה מצוין!
אני שוחה מצוין ויכולה לשחות גם באולימפיאדה!

 

הידיעה הזו הפיחה בי המון אושר, שמחה ותקווה.
אז מה אם הייתי בת 16 כבר ורק אני ידעתי שאני כל-כך טובה בשחייה,
אז מה אם כדי להגיע לאולימפיאדה מתחילים הרבה-הרבה יותר מקודם!
העיקר זה איך שאני מרגישה,

והידיעה העמוקה הזו גורמת לי להרגיש נפלא!

 

ו….בסוף, או אי-שאם באמצע השתתפתי באולימפיאדה, וביותר מאחת, ואפילו זכיתי במדליות.

ועל כל אלו ועוד- בהמשך.

הטיפ שלי לאופטימיות שלכם:
כל מי שלא נולד אופטימי צריך למצוא סיבה, וסיבות, שבשבילן הוא יבחר בכל פעם מחדש בחשיבה אופטימית.

כי רק חשיבה אופטימיות מאפשרת לנו לעשות דברים גדולים בחיים שלנו.

 

2 הנשים שעזרו לי להבין את הסכנה שבבחירה בחיים נוחים (מידע מציל חיים)

הבנתי את זה ממש לאחרונה, משיחות עם שתי נשים שונות, בשתי הזדמנויות שונות. התשובות שלהן, העציבו אותי ומצד שני- ולימדו אותי שיעור חשוב בהתמודדות מוצלחת. ואני רוצה לשתף גם אותך בתובנות החשובות שגיליתי.

את ואני, וכולנו רוצות שהיה לנו נוח, כולנו שואפות לנוחות. תמיד נבחר בכיסא הנוח יותר , בספה הנוחה יותר, מיטה נוחה. טלפון שיודע לעשות הכל. (טוב, כמעט הכל). מכונית נוחה שתיסע על כבש חלק ונוח. ועוד המון דברים שסובבים אותנו. כי התרבות שלנו היום בונה עבורנו חיים נוחים יותר ויותר. כך שכולנו מוצאים את עצמנו נמנעים מחוסר נוחות, מסיטים את המבט ממראה לא נעים, או אפילו כשאנחנו מעדיפים כיסא אחד על-פני אחר. כדי שיהיה לנו – נוח.

ומצד שני, יש תקופות בחיים, שבחירה בנוחות יכולה להיות בחירה מסכנת חיים.

לפעמים הרצון הזה  והשאיפה לנוחות מבלבל אותנו ומסתיר מאיתנו את הסיבה אמיתית לחיים שלנו. לפעמים אנחנו שוכחים לשאול את עצמנו: בשביל מה אנחנו חיים? בשביל מה אני רוצה להתמודד עם הסרטן כדי להמשיך לחיות אחריו? כי השאלה, והתשובה, ויישום התשובה בחיינו, יאלצו אותי לצאת ממעגל הנוחות.

אבל- כשאנחנו מתמודדות עם מחלה או אתגר קשה, הבחירה הזו בנוחות יכולה לעלות לנו במחיר חיינו.

הבנתי את זה בעוצמה בשיחות עם שתי נשים.

לפני כמה שבועות שוחחתי עם האישה הראשונה, מצאו בגופה סרטן קשה מאוד, ובאתי לבקרה. כששאלתי אותה: בשביל מה את רוצה להיות בריאה? היא ענתה לי: "אני פשוט רוצה להנות מהחיים, לקרוא, להנות מהשקט, מהים, ממקומות יפים. לנוח. ושיהיה לי נוח. כמו שהיה לי מקודם". אמרתי לה שלדעתי בפעם הזו לא בטוח שזה לא יספיק. היא משכה בכתפיה, ואני כיבדתי את רצונה.

את האישה השניה פגשתי על 'אם הדרך' וכשהיא הבינה מה אני עושה היא אמרה לי: 'את תיכעסי עלי, אבל אני בסה"כ רוצה להנות מכוס התה שלי'. לא כעסתי, כמובן, אני מכבדת גם את הבחירה שלה, בעיקר כשגם היא מבינה שזה לא יספיק. היא מבינה שאני מלמדת איך כן-לעשות את המאמץ שיקח אותה 'מאזור הנוחות שלה', וגם היא מבינה שזה יכול להציל את החיים שלה. וגם יודעת שזה מאמץ שהיא בחרה שלא-לעשות. וגם מבינה את המשמעות של הבחירה שלה.

מה הסכנה שבבחירות האלו ? הסכנה היא כפולה: מצד אחד- להתמודדות עם מחלה קשה ומצבים קשים בכלל, אנחנו נדרשים למצוא בעצמנו כוחות גדולים יותר מאשר אלו שבהם אנחנו נעזרים למטלות היום יום. כדי להתמודד עם הכאב, הפחד, הייאוש, הקירבה למוות, אנחנו חייבים למצוא עוצמה וכוחות חזקים יותר.

את הכוחות האלו לא מוצאים בישיבה בכורסא, או בקריאת בספר מצוין וסוחף. את הכוחות האלו מוצאים ובונים רק מתוך ההחלטה לעשות הכל כדי להישאר בחיים. ובלעשות הכל- זה אומר לקום מהכורסא, ולעשות גם את מה שבישבילו אני רוצה לחיות. כשאני שואלת את עצמי את השאלה: מה זה הדבר הזה שבישבילו אני רוצה להיות בריאה? מה אני צריכה לעשות בדרך אליו? איך אני מתגברת על המיכשולים, הפחדים, הכשילונות, האכזבות בדרך אליו. ממה אני יכולה לשאוב תקווה ואופטימיות וכוח? איפה עוד אני יכולה לקחת אחריות על חיי? מה אני עוזבת ומאבדת בדרך? ולא נוח שם.

הסכנה השניה היא בהחמצת ההזדמנות. אני מאמינה שנועדנו ללמוד בחיים שלנו, מחלה, כמו כל אתגר, היא הזדמנות ללמוד. ללמוד ולרוב על-ידי כך לשנות גישה, שינוי הגישה הזה הוא שיכול להביא להבראה.

והבחירה בנוחות ברגעים כאלו, היא החמצת ההזדמנות לעשות את הקפיצה שיכולה להביא להבראה שלנו.

להבראה מלאה, ולגילוי הכוחות שבך,

באהבה, אופטימיות, תקווה ומשמעות- חגית