איך מתמודדים עם הפחד שהסרטן יחזור?

זו שאלה ששלחה לי מיכל לוי קבוצת 'גמאני' בפייסבוק,
היא כתבה:
"מבחינתי שאלת השאלות היא:
איך מתמודדים עם החשש (פחד) מחזרת הסרטן,

על כל הטיפולים והנלווים האחרים לכך.
בא לי לישון בשקט סוף סוף!
אוסיף ואומר שמדובר גם בחולה עצמה וגם במעגל התומך סביבה,
ובמקרה שלי החרדה גדולה יותר לגבי …. מאשר הפחד שלי לעצמי. תודה חגית!"

התשובה שלי :
אתחיל ב'פירוק השאלה' של מיכל: מה זה הפחד הזה, ה'חשש'?
התשובה שלי: פחד המלא ידוע.

פחד כזה יכול לשתק אותנו לגמרי.
ויש מיקרים קיצוניים של אנשים שפחד כזה משתק אותם כשהם חושבים רק על המחר,
ועל השעה הבאה.
זו הקיצוניות, לנו זה לא קורה.
ואנחנו ממשיכי לחיות את חיינו למרות שבכל רגע עלול לקרות משהו.

איך זה לא קורה לנו?
איך אנחנו ממשיכים לחיות למרות שבכל רגע עלול לקרות משהו?
נלך רגע אחורה- איך חיינו לפני הסרטן.
הרי תמיד אין לנו מושג מה יהיה מחר, וגם לא מה יקרה הערב,
או בעוד דקה.
מה יכול לקרות? תדמיינו…. :-). הכל!

ואיך אנחנו מתמודדים עם הפחדים האלו?
כי אנחנו מתמודדים.
מה אנחנו עושים כדי שהם לא ישלטו בחיים שלנו?

לפני שהסרטן שנכנס סרטן לחיינו היה לנו ביטחון בסיסי,
שאיפשר לנו לחיות את חיינו,
ליזום, להתגבר על אתגרים, מכשולים, להתמודד.
המון פעמים קורה שכשנכנס הסרטן,
הביטחון שלנו כל-כך מתערער שאנחנו כבר לא יכולים להסתכל קדימה עם הביטחון שהיה לנו.
הפחד משתלט על חיינו ובעצם משתק אותנו.

מה שהיה לנו קודם,
מה שאפשר את הביטחון-
היו אופטימיות ותקווה שנבעו מהשיגרה שלנו.
שיגרה שבה התמודדנו עם אתגרים, לפעמים הצלחנו,
לפעמים נכשלנו.
ולמרות זאת- חזרנו לתחושת הביטחון הבסיסית שאיפשרה לנו שיגרה בריאה.

אז בואו נראה מה צריך לעשות כדי להחזיר אותם לחיינו,
את הביטחון, את האופטימיות ואת התקווה.

נתחיל בחוזקות :
1. לחזור ולהתמקד בחוזקות ובדברים הטובים שבנו ובחיינו.
כדי להכניס טוב שלא להשאיר מקום ל'רע'.
כשנוצר ואקום הדבר הראשון שיכנס אליו תיהיה הפסימיות,
כי ישי בה משהו חזק, בסיסי, ואפילו טבעי ואנושי יותר מהאופטימיות.
לכן, לרוב, אופטימיות תדרוש יותר מאמץ.
מאמץ שמוסיף לחיינו סיפוק. סיפוק דוחה פחד.
בהמשך סרטון על יצירת סיפוק בחיינו.

ועכשיו נחזור לעובדות.
2. להכיר בכך שמתרחשת סביבנו דמוניזציה של הסרטן.
יש המון מחלות קשות. מחלות שאף-אחד לא מחפש להם אפילו תרופה.
הסרטן הוא לא כזה. בעיקר לא סרטן השד.
כי הוא 'סרטן פופולרי', ואפילו, אני מקוה שתבינו: סרטן אופנתי.
(ההסבר בהזדמנות אחרת).
לכן דרך מרגיעה היא להבין שיש דברים נוראים וקשים יותר מרוב הסרטנים.

3. חלק מהדמוניזציה נעוץ באיבחון יתר בעיקר של סרטן השד.
להבין את העובדה הזו.
אני חושבת שזה עובדה מרגיעה.
כי אם המיכשור לא היה מאבחן את סרטן השד, ייתכן שהגוף שלנו היה מתגבר עליו ובכלל לא היינו יודעות שהיה סרטן הגוף שלי.
ככה זה היה בסרטן הראשון שלי, המכשירים לא 'ראו' אותו.
אמנם הוא אובחן בביופסיה, ועברתי כריתה של השד.
ייתכן שאם לא הייתי עוברת כריתה והקרנות- הגוף שלי היה מתגבר עליו בעצמו.
לכן אני יודעת שלפעמים יש דווקא סרטן שמכשירים לא מאבחנים

אני מקוה שהצלחתי לתת תשובה גם למי שחשה אחריות לבריאות הבת שלה,
והחששות והפחדים רחבים יותר.

איך יוצרים סיפוק בחיינו?
עיברו לסרטון שצילמתי כמתנה לשנה החדשה.

http://www.youtube.com/watch?v=ctwdG6CRp6Y

תובנת יצירת הסיפוק היא חלק
מ 9 הצעדים להתמודדות בריאה ואמיצה עם סרטן השד,
רוצה להכיר את כל 9 הצעדים?
עיברי מכאן להרשמה לסדרה (חינם)

אשמח לשמוע על ההצלחות שלכן,
או לענות על עוד שאלות,

בהצלחה ולבריאות מלאה! חגית

החומרים מהם עשויה התקווה

5 המפתחות לגילוי כוחות הנפש שבך
5 המפתחות לגילוי כוחות הנפש שבך

בימים ובשעות האלו אני בונה את הקורס האינטרנטי שלי
"5 המפתחות לגילוי כוחות הנפש".
שני המפתחות הראשונים הם תקווה ואופטימיות.
שני רגשות חשובים כל כך לבריאות שלנו,
שני רגשות שבלעדיהם החיים, לדעתי, הם רק הישרדות,
והרי אנחנו רוצים לחיות.
כי לשרוד זה לא מספק.
הלהיבה אותי ההבנה שכל כך הרבה מהם נובע מתוכינו,
שרק אנחנו 'מחליטים' איך נרגיש.
נכון, זה המון אחריות,
ומצד שני- זה נותן לנו כוח אדיר לעצב את החיים שלנו,
את בריאות שלנו.

מרתק לחפש, למצוא ולקרוא מאמרים ומחקרים על המושגים האלו.
כשמגיעים לשלב ההגדרה רואים שהם בעצם שני רגשות קרובים.
ומלהיב אותי להבין שגם כשהראיה שלי את הנושאים שונה,
אני יכולה ללמוד מ'הם',
ולדעתי אפילו להוסיף.
בזכות הניסיון שלי, בזכות התפקיד שמילאה וממלאת התקווה בחיים שלי,
שעד היום חשבתי שהיא אופטימיות.

והיום מצאתי הגדרה שמסבירה גם את הדרך שבה אני חייתי.
אז הנה שני ציטוטים ממקורות שמהם אני לומדת,
שיכניסו גם אתכם לניבכי העולם הנפלא של הרגשות החיוביים.

ד"ר ברברה פרדריקסון, חוקרת בכירה של רגשות חיוביים באונ' צפ' קרוליינה,

ד"ר ברברה פרדריקסון
ד"ר ברברה פרדריקסון

טוענת ש"התקווה נכנסת לפעולה כשהנסיבות קשות, כשמצב דברים בכי רע/ לא-טוב,
כשאין בהירות ובטחון בקשר לעתיד התקווה פותחת אותנו, 
מסירה את חסמי הפחד והייאוש ומאפשרת לנו לראות את התמונה הגדולה יותר, וע"י כך מאפשרת לנו להיות יצירתיים יותר ולהאמין
בעתיד טוב יותר".   מתוך הערך hope  ויקיפדיה באנגלית.

וד"ר צ'ארלס שניידר, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, יצר את תיאורית התקווה שלו ע"ב תצפיות ואומר שתקווה מטופחת כשיש לנו מטרה,
נחישות ותוכנית להשגת המטרה.

"התקווה היא חיבור כח הרצון,
היכולת לתכנן ולבצע את מהליכינו בנחישות

ד"ר צ'ארלס שניידר
ד"ר צ'ארלס שניידר

(way power )
לקראת מימוש והשגת המטרות שהצבנו לעצמנו."
"אנשים חדורי תקווה הם כמו מנועים קטנים
שמסוגלים לבצע ולהגשים בזכות היכולת לחזור ולהגיד לעצמם:
"אני חושב שאני יכול, אני חושב שאני יכול".  

גם אתם יכולים!
רוצים לדעת איך? דברו איתי או כיתבו לי.  

"למה צריך להיות עם הגב לקיר כדי למצוא את כוחות-הנפש שבך?"*

לא צריך,
אבל זה מה שקורה.

והתשובה היא שרק כשאנחנו עם הגב לקיר אנחנוקשת בענן
מחפשים את הכוחות שלנו,

ואם נחפש מספיק גם נמצא אותם ונכיר בכך שיש לנו כוחות כאלו

סתם ביום-יום כשאין מולנו בעיות קשות ואתגרים גדולים,
זה כמו לסוע בכביש מהיר ופתוח,
אנחנו יכולים לשרוק ולהביט,
ולהיות קצת פחות מרוכזים בדרך מאשר כשאנחנו נוהגים בדרך הררית ומפותלת,   מעלה עקרבים
להביט רחוק את האופק,
ועדיין להרגיש בטוחים.

אבל כשפתאום אנחנו מבינים שעומד מולנו אתגר גדול,
כמו התמודדות עם מחלה, סרטן, 3 סרטנים,
אנחנו מבינים שאם ניכשל באתגר הזה
המשמעות יכולה להיות סוף החיים שלנו,
אז אנחנו מתעשתים,
ומוצאים את כוחות הנפש שלנו.
הם היו שם כל הזמן,
רק שלנו לא היתה סיבה לחפש או למצוא אותם.

כן, כנראה שרק התחושה שהחיים שלנו יכולים להגיע לקיצם,
אם לא נמצא את הדרך להתמודד עם האתגר או הקושי הגדול שעומדים מולנו-
רק התחושה הזו מעוררת בנו את היכולת למצוא את הכוחות הגדולים שחבויים בנו,

עומדים מול האתגר,
חווים כאב, וקושי, ואובדן,
אבל- ממשיכים לחיות אחריו.
ולחיות זה מה שאנחנו באמת רוצים.

מתמודדת עם סרטן השד?

היכנסי לקישור ותילמדי איך תוכלי
גם את לגלות את כוחות הנפש החבויים בך,

והישתמשי בהם מול האתגר הגדול שלך.

*אני אוהבת את השאלה הזו, כי היא היתה התגובה הראשונה שקיבלתי,
וממנה הבנתי שמישהו מקשיב לי.
שאל אותה מוטי.
אם אתם מכירים אותו, תמסרו לו, בבקשה,
שמצאתי את התשובה לשאלה שהוא שאל אותי.
:-). תודה!

חופש, חרות ואהבה! האם גם אני מזייפת?

שלום לך,

פסח מעבר לפינה,
מחר ערב פסח, וכולם מסביבנו מאחלים חג שמח, מנקים,
ומאחלים – חרות, חופש ו… באותה נשימה גם אהבה!

כי כולנו רוצים, לעצמנו ולחברים:

פוסטר וודסוטק מוויקיפדיה
http://he.wikipedia.org/w

חופש, חרות ואהבה.
כי זה נשמע יופי, גם לי.
גם בוודסטוק ולאורך שנות ה 60,
שרו, כתבו ודיברו על: חופש חרות ואהבה.
אז האם אני היחידה שלפעמים הרגשתי שיש לי המון חופש, חרות ואהבה,
אבל בעצם זייפתי?

ועל מה אני מדברת?
למה אני מתכוונת?

לפני כמה שנים, באחת הסדנאות שבהן השתתפתי המנחה אמרה משפט שנחרת בי עמוק:
אנחנו מונעים על-ידי שני כוחות,
שני כוחות בלבד: פחד ואהבה.

פחד ואהבה נמצאים בבסיסו של כל רגש, ומאחורי כל פעולה שאנחנו עושים או לא עושים.
פחד ואהבה.
ומאחורי הכמיהה לחופש- יש קודם-כל פחד שמונע מאיתנו להגשים אך הכמיהה לחופש.
ומאחורי הפחד הזה נמצא גם החשש שאולי לא אוהבים אותנו,
ונמצא חוסר שביעות הרצון שלנו מעצמנו.
וכשאנחנו מצליחים להיות מונעים מאהבה,
אנחנו מרגישים את מלוא הפוטנציאל שלנו ממומש,
יש לנו בטחון עצמי, ואנחנו חווים בריאות, סיפוק והצלחה.

בשנים האחרונות הבנתי איפה הפחדים שלי עצרו אותי,
מתי הם הצליחו לגרום לי למחלות, הסרטנים, הבעיה בכבד, החולשות, הנפילות,
ומתי הצלחתי לפרוץ את כלא הפחד ולהצליח ליצור מתוך אהבה,
לכתוב, למצוא אהבה, להבריא, להתפתח ולגדול בעצמי.

והיום אני מצליחה לזהות מתי הפחד מנהל אותי.
כשאני עייפה בלי סיבה- זה פחד.
כשאני דוחה ודוחה ודוחה- זה פחד.
ופחד מתגלה בידיוק במקומות שהכי חשובים לי,
הפחד עוצר אותי כל-כך.
כשאני מפחדת עמוד בתוכי- זה עושה לי עצירות. ממש!
כשאני מפחדת אני מוצאת אלף ואחת סיבות לא לקדם פרוייקט חשוב,
שממנו אני יכולה להתחיל להתפרס וגם ללמד אחרים את מה שלמדתי והצלחתי.
כשאני מפחדת לפעמים אני פשוט נעשית חולה.
פעם אחת, בגלל פחד, התחיל לי כאב בטן חזק כזה שלא יכולתי לעמוד.
הכאב הזה גרם לי לפחד עוד יותר,
תיכננתי כבר איך אני מגיעה לבית חולים,
אבל אז עצרתי לרגע, והתקשרתי ל'מורה הרוחני שלי',
(יש לי אחד כזה, באמת, דרור גבע)
וביחד הבנו שכמה דקות לפני שהתחיל הכאב עשיתי משהו שמפחיד אותי.
אתם אולי לא תאמינו.
נרשמתי למפגש של קבוצה מסויימת שבערך שנה לפני כן, קיבלתי ממנה הודעה שאני לא מתאימה. אחר-כך הם אמרו לי שזו טעות.
כן, כאב הבטן החזק התחיל מהפחד לבוא למפגש עם אנשים נחמדים שאמרו לי שזו בעצם היתה טעות, ועברה יותר משנה מאז הטעות הזו.
אחרי כמה דקות כאב הבטן המפחיד התפוגג.

אני מאמינה שהפחדים האלו גורמים לנו לכאבי-בטן,
לשפעת או להצטננות, וגם למחלות כואבות הרבה יותר.
גם לעוני, וגם לסרטן,
גם לחוסר הצלחה כלכלית,
וגם למחלות פיזיות ונפשיות.
ועד שאנחנו לא מכירים בהם- אנחנו מזייפים.
מזייפים חופש, חרות ואהבה.
עד שאנחנו לא מכירים בהם אנחנו מעמידים פנים, בלא יודעין,
מעמידים פנים שאנחנו לא מפחדים.
ולא ביודעין- כי הפחדים האלו כל-כך עמוקים שאין לנו בעצם יכולת אפילו להרגיש אותם.

(האם ייתכן שהפחד שעוצר אותי, פחד כזה עוצר גם אותך?)

ומצד שני הפחד מספק לנו הזדמנות לגדול.
כשהוא מראה לנו את עצמו, אם בצורה של מחלה, או כדחיינות-
זוהי ההזדמנות שלנו לזהות, לגדול ולהתגבר עליו,
כדי לחיות מתוך חופש, חרות ואהבה אמיתיים.

ולכן  מיד אחרי הפסח אעביר הרצאה אינטרנטית:

איך בונים כוחות נפש להתמודדות עם הסרטן אליו?
(בוודאי- שזה קשור להתגברות על פחד)
והזמנה למיני קורס אינטרנטי לגילוי כוחות הנפש שבך.
אם הנושא מעניין אותך,
תוכלי להירשם להרצאה מכאן,
(ההרצאה היא בחינם אבל דורשת הרשמה של שם ואימייל כדי שפירטי ההתקשרות ישלחו ויגיעו אלייך).

 ההרצאה תועבר באינטרנט,
ביום רביעי ה 3.4.2013,
ב שעה 21:00.
ההרצאה תוקלט וקישור להקלטה ישלח לנרשמים.
אפשר לעבור להרשמה גם מכאן.

שני הצעדים שיפתחו לך את הדרך ליותר חופש בחייך!

פוסט מיוחד לקראת חג הפסח :

יש לך תמונה של החופש לך?
לא 'החופשה השנתית' אלא חופש אמיתי!
קחי לעצמך עוד כמה רגעים והתחילי לפנטז ולדמיין-
איך ניראים החיים שלך כשיש בהם יותר חופש, כשהם חופשיים לגמרי!

האם את מוכנה להביא לחיים שלך עוד מתמונת החופש הזה שאת מדמיינת?
אם כן,
מיד אתן לך הוראות הפעלה.

זו ההזדמנות של חג החרות והחופש שממש כאן בעוד כמה.
וכולנו הרי רוצים חופש, עד שחופש
לפעמים אנחנו לא יודעים ממה אנחנו רוצים חופש,                                           שמים כחולים
כי יש משהו אחר-גדול כל-כך שכובל אותנו,
משהו גדול כל-כך שלא משאיר לנו פתח לראות דרכו איך יכולים להיראות החיים שלנו ללא הכבלים אלו,
יש משהו גדול וחזק שמסתיר מאיתנו את תמונת החיים החופשיים שלנו.

וקשה לנו לדמיין את החיים החופשיים שלנו,
חיים של חופש שהם משהו אחר מחופשה שנתית.

אבל אם נדע קצת יותר על תמונת החיים החופשית שלנו,
אני מאמינה שיהיה לנו קל יותר להתקרב, להגיע וליצור אותה, כדי להוסיף ממנה עוד לחיינו.

כששואלים אותנו מה מפריע לנו מליצור את החופש שאנחנו רוצים-
קל לנו להתחיל ולפרט המון גורמים: העבודה, הבטחון הכלכלי, המצב במשק, ועוד…
אז בואו הפעם נתחיל הפוך, נתחיל מהסוף,
נדע מה אנחנו רוצים, כדי שיהיה לנו קל יותר להבין מה חוסם אותנו מלהגיע אליו.
כי כמה שנדע במדוייק לאן אנחנו רוצים להגיע,
יקל עלינו לראות מה עומד בינינו לבינו,
אז הרעיון הוא
א. לדייק.
ב. להתחיל בצנוע.

מוכנה?
אז שתי  השאלות שיקרבו אותך ליותר חופש בחייך הן:
א. מה הדבר שאני מרגישה הכי טוב כשאני עושה אותו?
    או
האם יש לי כבר משהו בחיים שלי שכשאני עושה אותו, אני לא מרגישה איך הזמן עובר?

ב. איך אני יכולה לסדר את השבוע שלי ככה שתיהיה לי לפחות פעם אחת שאעשה את מה שמצאתי בשאלה א.?

כשתימצאי מה הוא הדבר הזה שאיתו הזמן טס לך,
ותקדישי לו זמן בכל שבוע-
את תחושי את טעמו של החופש האמיתי!

ומה בעצם עשית בתרגיל הקטן הזה?
בחרת לעשות צעד קטן, ולזכות בזכותו בשעה קלה של חופש בשגרת השבוע שלך.
כשבחרת לעשות צעד קטן,
בחרת להסתכל קדימה, אבל קדימה וקרוב,
מבט קטן קדימה הוא טריק קטן בדרך לשינוי,
מבט קדימה וקרוב עדיין לא מגלה לך את ההר שאת רואה שאת חושבת על שינוי דרסטי בחייך.
שינוי גדול שיוכל להתרחש בהמשך, כשתחברי צעד לצעד לצעד.

אני מבטיחה!
אשמח אם תשתפי את הצלחותייך למטה בפורום,

חג שמח ובהצלחה, חגית

 

"בזכות זה שאין לך שדיים הלבבות שלנו קרובים יותר"

איך תוכלי גם את להיות שטוחה ונחשקת?  😉

להיות פתאום בלי שדיים- זה נורא מוזר.
אבל רק אחרי שנשארתי בלי שניהם הבנתי שכשהייתי רק עם אחד זה היה פי-אלף מוזר.
שנתיים הייתי קיקלופית,
בשנתיים האלו השד האחד שנותר הכפיל את עצמו,
כאילו רצה לפצות אותי על השני שאיננו.

כשבפעם הראשונה מצאו סרטן בשד שלי, זה התחיל בביופסיה,
נמשך בכריתה חלקית, שקוסמטית היא סבירה,
לפחות ברמה שאני עברתי.
רק שהיא לא הספיקה, הרופאים מצאו את התאים הטרום-סרטניים גם על החתך, והציעו לי לעבור כריתה מלאה.
ובאותה הנשימה הם סיפרו לי על 'אפשרות חדשה'- הם יכולים לעשות לי שחזור תוך כדי כריתה!
לי זה נשמע מבטיח מאוד.
הזכיר לי את הפרסומת של  O.B. – ללכת עם להרגיש בלי.
בטח שרציתי!
תיכננתי בשבילם ובשבילי איך הם כבר משפצים לי את השד השני.
נכון לפני 14 שני הרופאה שבדקה את הגוש הראשון שהרגשתי אמרה לי-
יש לך חזה יפה!
זה תמיד הצחיק אותי- כשהייתי מזכירה את זה בהרצאות.
מאחורי הצחוק הזה היתה גם מבוכה.
קיבלתי מחמאה עם אסמכתא של רופאה שבוודאי ראתה עולם ושדיים.
רק שמאז עברו כבר בערך 17 שנים,
ושמחתי על ההזדמנות לחדש אותם, לרענן אותם, להזקיף אותם.
מה, את לא היית שמחה על הזדמנות כזו?
נראה לי שהמון מאיתנו היו שמחות.
גם אני שמחתי עליה. אז.

סרטן בשבילי הוא קודם כל-סרטן הנחלים.
או החורים שהוא משאיר בחוף הים.
אני לא זוכרת שחשבתי על איך אמצא בן-זוג כשאני בלי שד אחד. אני לא זוכרת אולי כי אני מצוינת בהכחשה. מי שסביבי- זוכר. יונת, האחות הצעירה שלי, זוכרת שבכיתי. אני הכחשתי ועדיין לא נזכרתי).

אז התעוררתי מהניתוח עם תחבושת לוחצת ועם חיוך טיפשי על הפנים.
ואחרי שהצלקת נסגרה ונרפאה, התחלנו בתהליך הניפוח.
לא שאלתי ולא חקרתי יותר מידי,
כי הייתי בטוח שהרופאים אומרים לי את כל מה שאני צריכה לדעת.
אני חושב שהם לא אמרו- כי הם חשבו שאני יודעת.
אני הרי בחורה אינטיליגנטית!
אם מה שאני חושבת נכון, אז שנינו+ טעינו.
לא היה לי מושג מה זה הולך להיות,
ובגלל שלא היה לי מושג גם לא שאלתי.
אז אולי אני לא אינטיליגנטית בכלל?
חס וחלילה, אין מצב!

כמה שבועות אחרי שהתחלתי את תהליך הניפוח,
ואחרי שכבר דיברתי עם חברה שסיפרה לי בה הוא כרוך, ומה זה אומר.
למשל זה כואב למשל שזה יכאב מאוד!
למשל שאצטרך לעבור עוד ניתוח אחד לפחות.

אחרי שכבר ידעתי לאן נכנסתי, אבל המשכתי,
כי היתה הבטחה לזוג שדיים חדשים,
כי כבר התחלתי,
ואז התחילו להיות סימנים של זיהום.
מוגלה. בעצם רק מוגלה. בלי אדום.

הרופא בגעתון נתן לי אנטיביוטיקה.
ולקחתי. וזה המשיך. אז הוא נתן לי עוד אנטיביוטיקה.
ולקחתי.
וכשבאתי בפעם השלישית והוא נתן לי….אנטיביוטיקה,
החלטתי להתקשר למחלקה בבי"ח כרמל.
הם אמרו לי : בואי מהר.
אבל הכי מהר שהם יכלו לקבל אותי היה כעבור 4 ימים.
באתי- ונלקחה ממני הבטחת השד.
יצאתי מבית החולים אמזונה.
אמזונה שמאלית והפוכה.
אבל בפורים שהיה בסוף אותו השבוע התלבשתי כמו ליצן.
כי ככה אני מתלבשת בד"כ, ובפורים עוד יותר.
ובפורים עצמו רקדתי ושמחתי.
כי הייתי אחרי, כי הייתה לי חזיה שהחזיקה את השד שנותר,
ופרוטזה כבדה במקום השד שחסר.
ופורים יש לי פעם בשנה. אז אני רוקדת.

נכון, כבר ידעתי שאחרי הסרטן אני נכנסת לתור להשתלת כבד.
נכון, היתה לי סיבה לעבור את הסרטן ולהיות בריאה.

וביוני נכנסתי לתור.
ובספטמבר עברתי השתלה.
לא-סתם בספטמבר ב 11.9.2001, וכשהרופאים סגרו את הבטן שלי, המטוסים התחילו להתנגש בתאומים. יום מיוחד בשביל העולם. גם בשבילי.

הרופאים במחלקת השתלות בבלינסון אמרו לי שאני צריכה להרגיש כאילו זה יומולדת שני-שלי. עדיין לא הרגשתי שזה יום כזה. רק שי מביא לי עוד מתנה, כמו זו שהוא נותן לי ביומולדת שלי. זר פרחים גדול ושוקולד. ואז אנחנו מתלבטים לאיזו מסעדה ללכת, או לאיזה טיול או חופש/ נופש, ולפעמים אנחנו לא מחליטים. ורק נהנים מלהיות יחד ולדבר אל ועל- לילי.

ביולי 2012, שנתיים אחרי הכריתה הראשונה,
כשהשד שנותר מנסה לפצות את עצמו או אותי,
ומכפיל את עצמו, ואני מצידי מנסה להזיז אותו לאמצע החזה. והוא משיך ומסרב,

ביולי הזה הרגשתי גוש בשד ימין, בצד השני. תמיד מצחיקה אותי הקרבה הזו 'צד-̤שד-שד'.

הגעתי לרופא בביה"ח בנהריה, הוא אמר: "עם ניסיון כמו שלך אני מציע שנלך על כריתה מלאה".
"ואפשר יהיה לשחזר?" שאלתי.
כן. על זה תדברי עם הפלסטיקאים. יש! יהיו לי שני שדיים רעננים, צעירים, יפים וזקופים, חשבתי לעצמי. זה מה שדמיינתי. עדיין לא ראיתי איך הם ניראים אחרי ניתוחים שיחזור כאלו. היום כשאני רואה- אני אומרת- לא תודה. מזל שבחרתי לא.

נפגשתי עם הפלסטיקאים,
תיכננו לי את הניתוח ואת השחזורים.
תיכננתי עבורם שני שדיים בבת-אחת. הם הרגיעו אותי: "זה מסובך ומורכב. נצטרך לפחות 3 ניתוחים. ובשביל שד שמאל ניקח שריר מהגב. כי את רזה מידי".

"והוא לא יחסר לי? השריר?".
"לא" הם אמרו.
(לא האמנתי להם. אבל הם לא ידעו שיש לי תוכניות להשתתף באולימפיאדה, וגם אני שכחתי).
רציתי שני שדיים רעננים, צעירים, יפים וזקופים, אז זו הדרך שאלך בה כדי שיהיו לי.
ובעוד כמה ימים זה מתחיל.

בחלון הזה נכנסה האחות שלי, הגדולה, אוסי.
והיא שאלה אותי: 'בשביל מה את צריכה לשחזר?'
והיא ממשיכה ומספרת לי על הראיון שהיא קראה העיתון,
אולי ב'לאישה', ועל נירה רבינוביץ שמספרת שהיא בחרה לא לשחזר.

ואני חושבת לעצמי כמה רגעים קצרים, ואני מרגישה שזה רעיון חדש.
אף-אחד, בינתיים לא הציע לי כזו אפשרות,
ואני, האינטיליגנטית- לא חשבתי עליה בעצמי.

ומצד שני, אם אבחר באפשרות הזו,
הניתוח יהיה קצר, והניתוח יהיה ניתוח אחד,
והאשפוז יהיה קצר יותר,
וההחלמה תיהיה מהירה יותר. ואני אחזור הביתה מהר יותר.

בוודאי שבטח!

ביום הניתוח באתי והודעתי להם: רק הסרה של השדיים. בלי שחזור.
ואחרי שלושה או ארבעה ימים כבר הייתי בבית.
עם נקז, אבל בבית.
ובבית יש לי מחשב.
ובמחשב יש לי חשבון דואר ואי-מייל, ובתיבת האי-מייל מצאתי מכתב. מכתב מ jdate.
אמנון, הוא גר בקיבוץ 7 דקות ממני. הוא ראה את הפרופיל שלי. שאני מטיילת, שאני אוהבת לעשות ספורט, ולקרוא, ו… אולי גם כתבתי שם על דניס? החתול שהיה לי אז? אולי. בכל אופן אמנון התעניין בי, ואני אספתי המון אומץ, ונחישות, והסברים: נכון, יום כיפור עכשיו, אבל אמנון גר בקיבוץ, זה בוודאי יהיה בסדר מצידו לקבל שיחת טלפון מצידי גם אם יום כיפור היום. וגם אני אשמח לדבר איתו. כי מזמן לא פגשתי גבר מקרוב, ומזמן לא הרגשתי את ההתרגשות של לפני הפגישה. וגם אני רוצה להכיר אותו. מאוד רוצה.

אז התקשרתי! נכון אני חילונית. ומצד-שני, אני מכבדת ושומרת על כמה עקרונות. ולהתקשר ביום כיפור, אם זה לא מתאים…. זה ממש –ממש- לא נעים. אבל הפעם זה היה משהו מיוחד. היה לי קשה מאד לחכות, אז בחרתי- להתקשר ביום כיפור. ואמנון ענה!
ודיברנו כמעט שעתיים, ובוודאי הוא הציע שניפגש.
אז עניתי לו- כרגע לא נוח לי. בעוד כמה ימים.

ועברו ה'כמה ימים', והורידו לי את הנקז.
ובערב נפגשנו. אצלי בבית.
לא מקובל, אבל זה הצליח.
אחרי כמה משפטים אמרתי לו, עברתי השתלת כבד,
ושני השדיים שאתה רואה- הם 'כאילו'.
אני עברתי שתי כריתות. סרטנים.
ונשארנו בקשר חודשיים וחצי. חודשיים וחצי.

אולי זה נראה לכם קצר,
בשבילי הם היו נפלאים, מפתיעים, מאוהבים.

כשהם הסתיימו היה לי קשה.
אז המשכתי לחפש.
בדרך מצאתי את חיים, ועוד כמה שהציעו, ואחד שניסיתי. הוא היה מצוין במקומות מסויימים. ;-).

ואת הפרוטזות הכבדות, ואת החזיה מסורבלת הורדתי בחורף השני.
ואת שי פגשתי בטיול, ומאז עברו 8 שנים, ושי אמר לי פעם "בזכות זה שאין לך שדיים הלבבות שלנו קרובים יותר".

ואני כבר השתתפתי מאז בשתי אולימפיאדות של מושתלים,
וזכיתי ב 4 מדליות, ולדעתי יש לכריתות שעברתי,
ולשטיחות שזכיתי בה, חלק בהשגת המדליות.

אני יודעת, ההחלטה לא עבור שחזור היא לא ההחלטה שמתבקשת.
היא לא ההחלטה הטבעית. זה לא כמו לעבור ניתוח לשינוי אף.
זה ממש לא כמו ניתוח קוסמטי אחר.

השדיים שלנו מתבגרים יחד איתנו.
אנחנו רואות אותן גדלים. הם חלק מהזהות הבוגרת הנשית שלנו.
ולאבד אותן… זה לאבד חלק מהנשיות הבוגרת שלנו.
ההחלטה שלי, גם אם היא לא היתה הבחירה הראשונה, עוררת המון תגובות. יש כאלו שאומרים ואומרות: בכלל לא שמנו לב. זה נחמד.
רק שאני, כשהחלטתי לא להשתמש יותר בחזיה המיוחדת ובפרוטזות, הייתי בטוחה שכולם מסתכלים עלי, הייתי בטוחה שכולם רואים כמה אני חסרה. ואני, מצידי, בחנתי את כל החזות של הנשים והנערות והבחורות שעברו מולי, או עברו לידי. עברו לפחות שבועיים עד שהתרגלתי. היום זה נוח פשוט חסכוני… פחות כואב, יותר טבעי.

ובעיקר- זה אפשרי!
וזה אפשרי כי יש גם גברים שאוהבים אותנו ככה.
הם אוהבים אותנו, כי אנחנו נשים, עם לב, אהבה, נשמה, ידיים (ללטף, ולתמוך), פה לדבר איתו ולאהוב. אוזניים שמקשיבות, ואוהבות ליטופים ונשיקות.
הם אוהבים אותנו כמו שאנחנו, כמו שהם רוצים שאנחנו נאהב אותם בזכות מי שהם, גם אם הגוף שלהם נפלא, וגם אם הוא שמנמן, או נמוך, שונה.
הם רוצים שנאהב אותם בזכות האדם שבתוך הגוף שלהם,
כמו שאנחנו רוצות.
נכון, לא כולם יודעים איך.
לא כולן יודעות איך, להתגבר על המוזרות הפיזית הזו, המוזרות הפיזית שבגוף שלי, שבגוף שלו. אבל כולנו רוצים שיקבלו אותנו למרות המוזרות והשונות הזו, כי אנחנו אנשים שמרגישים. אם אנחנו נשים, או אם אנחנו גברים- אנחנו הרבה יותר מהגוף שלנו. לפעמים הגוף מסתיר לנו את מה שחשוב, אבל הנשמה, או הנפש, או החלק שבנו שמרגיש, לא יסתפק בבן-זוג, בבת-זוג, שהם רק גוף.
כי אלו רובוטים. ואנחנו צריכים לצידנו איש ואישה וחברים שיוכלו להרגיש.
לפעמים, בדרך הזו, נחליף בן-זוג ונמצא בן-זוג שמתאים והאוב אותנו אפילו יותר, כי הוא, או היא, אוהבים אותנו, והגוף שלנו לא מסתיר אותנו מהם.

תני לעצמך את ההזדמנות הזו, לאהוב את עצמך בלי שהגוף שלך יסתיר לך את עצמך.

הבהרה: בוודאי שלא העזתי לשים את התמונה היפה של 'לפני',

מדליית ארד באולימפיאדה בננסי. 2003

ובוודאי שאין לי תמונה של אחרי. עכשיו. יש בבגד ים.

אהבת?
מסכימה?
אשמח לתגובות, לשאלות ולעוד… ות.

רוצה לקבל ממני כלים ממשיים שבעזרתם תוכלי להתחזק מול הקשיים שאת פוגשת?
תוכלי לקבל את
סדרת הוידאוטיפים החדשה שלי לגיוס תעצומות הנפש שלך מול הסרטן,
עיברי לכאן,

הזיני שם וכתובת אי-מייל,
ותוכלי להתחיל בסרטון הראשון כבר עכשיו!

17 מדינות!

הוורד פרס שלח אלי הבוקר סיכום של פעילות הבלוג שלי ב 2012.
הנתון שהכי אהבתי היה שיש לי קוראים ב 17 מדינות!

כמה כייף לי לדעת את זה!

הבלוג ימשיך להיכתב ולהיתפרסם גם ב 2013.
המטרה שלי מתחדדת,
והיא להראות לך, שמתמודדת עם סרטן השד,
שגם לך יש את הכוחות 
העצומים הנדרשים כדי להתמודד לנו מול 'איום' כמו הסרטן.
אני רוצה להראות לך את הדרך שבה תימצאי  את היכולות ואת הכוחות שלך מולו.
כי יש את הכוחות להצליח ולהמשיך לחיות גם אחריו.
כדי לעזור לך להביא אומץ,
ואחריות מחודשת להתמודדות הזו עם סרטן-השד.

אשתדל ככול יכולתי לגרום לך להתמלא בתקווה, ובאופטימיות.
לשאוב עידוד ותמיכה, להתחזק,
גם מהפעילויות שאציע לך לקחת בהן חלק,

כמו סדנאות, וובינרים, הרצאות ופגישות פרטיות.
אני רוצה לתת לך עוד המון סיבות להרגיש ולדעת
שאת יכולה להמשיך לחיות גם אחרי האפיזודה הזו של הסרטן.

אני מאמינה שאוכל לסדר עבורך את השטח את הנוף,
ולגלות לך, ואיתך, את מה שיחזק אותך,
כדי להקטין את מה שיכול להחליש אותך.
להראות לך שאת יכולה להיות הסמכות בכל מה שנוגע לחייך, ולגופך.
יחד ניצור תמונת נוף חדשה, כדי שהנוף יהיה פחות מבולבל,
יותר ברור, ויותר וודאי.
אשרטט לך דרך,

ואשמח ללוות אותך בדרך האמיצה הזו.

בכל יום מתחילה שנה חדשה,
לימים שמחים בתחילתה של עוד שנה,
חגית

Here's an excerpt:

600 people reached the top of Mt. Everest in 2012. This blog got about 2,400 views in 2012. If every person who reached the top of Mt. Everest viewed this blog, it would have taken 4 years to get that many views.

Click here to see the complete report.

זה התחיל באופטימיות ונגמר בלחם

ומה היה בסדנא הנחשונית של ה 14 בנובמבר?
התחלנו למלא את כוסות החיים שלנו בטוב.
נכון, היה קצר, וכולנו נשארנו עם טעם של עוד.

גם עוד מהטעמים שעלו בשיחת המסדרון בהפסקה.
על קצת עוגיות, ופרות, כי הירקות נגמרו.
ושיחת בנות מגיעה כמעט תמיד לאוכל,
וסיפרתי על הלחם.
אני אופה לחם בעצמי.
הנה תמונה של לחם אחד שאפיתי.
לרוב הם באים בזוגות, כי יש לי תנור קטן.

מה זה? גם זה לחם שאור מקמח כוסמין.
זוג כיכרות כתום. שאור וכוסמין ובטטות.

זה לחם שאור מקמח כוסמין,
לפעמים אני מערבבת קצת קמח חיטה מלא,
ולפעמים נדירות עוד יותר- מעט קמח לחם פשוט (לא מלא ולא אורגני).
אז הלחם יוצא גבוה יותר ומרשים יותר.
בדרך כלל הלחמים שלי נמוכים וכהים- וממש לא מרשימים,
עד שאני מספרת ממה הם עשויים, ועד שאני מספרת- שאני מכינה אותם בעצמי!
פעם אחת עירבבתי עם בטטה אפויה.
יצא כתום!

זה כייף לאכול את הלחם שאני אופה.
כמו שכייף לאכול כל אוכל שאנחנו מכינים בעצמנו,
כמו שכייף ומרגש לאכול כל אוכל שמכין מישהו קרוב ויקר לנו.

לפעמים זה אנחנו בעצמנו,
לפעמים מישהו שאוהב אותנו.
לערבב את הקמח, עם קצת תבלינים ומלח,
להוסיף את השאור, ללוש, ללוש, לנסות לעבוד גם עם יד שמאל.
להשאיר בקערה,
לחכות עד שיתפח,
ללוש שוב, לשים בתבניות.
להשאיר עוד קצת, שיתפח שוב.
ואני עדיין לא יודעת כמה זמן בידיוק נכון לו.
להדליק ולחמם את התנור, שהוא טוסטר אובן קצת גדול, בעצם.
להכניס לתנור. לראות אותו משתנה,
לרוב הוא עולה. קצת. כי אני עדיין לא יודעת לדייק בשלב הזה.
מעט אחר-כך, הריח שממלא את הבית-
יש לחם טרי בבית!
והפרורים שמשאירה הפריסה שלו. אותם אני אוספת לאפיה של פשטידות ולביבות.
(אלו פירורים מאוד בריאים ואיכותיים).
אחרי שהוא מתקרר- יש לי לחם בריא וטעים לאכול.
את הקצוות שלו אני הכי אוהבת,
ואני לא לבד, הם פריכים- ועבים- ו… הכי טעימים,
אבל הם רק שניים קטנים.

כמעט כולם בטוחים שקשה לאפות לחם.
אני אומרת שאם אני עושה את זה ממש לא קשה וכמובן- גם לא מסובך.
זה גם לא לוקח המון זמן.
לפני האפיה יש רק שתי התעסקויות איתו, וביניהן הוא נשאר לבד, תופח ומתפתח, ואני, וגם את- יכולה להתפנות לענינייך ולעיסוקייך.
רק לזכור- הלחם מחכה לך.

לסיכום הפסקה הזו- לאפות לחם זה פשוט, זה קל, ודורש רק שתי התעסקויות איתו לפני האפיה. כדאי להיות בסביבה כשהוא נאפה כדי
א. להריח את הריח הנפלא,
וב. כי חשוב לפתוח את התנור בסיום האפיה ולהוציא את הלחם.

כשמישהו אופה לחם לבד, כמעט תמיד מתפתחת סביבו
שיחה מסקרנת על שמרים ושאור, שיפון וכוסמין.
זה מבלבל.
כמעט תמיד מישהו מבלבל בין שיפון לשאור.
שיפון זה סוג של דגן,
שאור אלו שימרי-הבר שיוצרים את המחמצת, כשמשתמשים בשימרי בר- זו מחמצת שאור.
מחמצת-שאור עושה לחם הרבה יותר בריא.
משני טעמים- א. מחמצת כזו לרוב גורמת לנו להשתמש בקמח בריא ואיכותי יותר ללחם שלנו.
קמח חיטה מלא, לפעמים אפילו אורגני, והכי טוב, לדעתי- קמח כוסמין.
קמח כוסמין נטחן מהזן העתיק של החיטה.
זרע כוסמין מגדל את אם-החיטה. הדגן שממנה בייתנו, אנחנו בני-האדם, את החיטה, לפני כמה אלפי-שנים.
לפני שבייתנו אותו ועשינו ממנו חיטה, הוא היה עשיר ביותר ויטמינים ומינראלים, יש בו הרבה פחות גלוטן.
ולמרות שהחיטה בויתה הצליח אהרון אהרונסון למצוא אותו מחדש באזור שהוא היום הגולן שלנו.
הביות, דרך אגב זה נעשה באזור שלנו, במזרח התיכון,

על אם-החיטה ואהרון אהרונסון בויקיפדיה.

הסבתא של החיטה- כוסמין

למה עדיף לאפות לחם עם שאור משמרי-בר?
כי בהנחה שהקמח מלא בדברים שטובים לגוף שלנו, כמו שקמח אורגני, ומלא בהם, אנחנו רוצים שהחומרים הטובים יגיעו לגוף שלנו. וכשהקמח מותפח ע"י שאור משמרי-בר, כמעט 90% מהחומרים המזינים האלו בקמח- זמינים לגוף.
ומה קורה שהלחם מותפח בשמרים רגילים, תעשייתיים? לעומת רק כ 15% מהחומרים הבריאים החשובים לגוף שלנו זמינים לנו באמת בהתפחה עם שמרים תעשייתיים.

אז אם אתם אוכלים, וכמובן כשאתם אופים בעצמכם לחם, ומשקיעים בקמח איכותי וטוב, כמו קמח כוסמין, או קמח חיטה אורגני ומלא- זה כמעט ביזבוז אם הלחם הזה לא עשוי משאור.

הלחם יוצא טעים, כי אתם עשיתם אותו!
אפילו אם הוא לא חתיך ומושלם, כייף לכבד בו אורחים, ובעיקר להביא אותו כמתנה.

ובזכות כל אלו-
בשבוע הבא, אני מתכוונת להשתתף בסדנת אפיית לחמי שאור של 'מיכל אופה לחם',
כדי ללמוד עוד, כדי לראות אם אני יכולה לעשות לחמים יפים יותר,
אולי אפילו טעימים יותר,
ואולי גם לשפר לייעל את תהליך העבודה וההכנה.

רוצה גם?
ברוב אכתוב עוד על דרך הלחם שלי.
בינתיים תוכלי לעבור מכאן לפרטים על הסדנאות של מיכל.

ומכאן לכתבה על כוסמין- היסטוריה ומתכונים באתר 'הארץ'.

לתאבון ולבריאות ולהתראות, חגית

למה ריפוי סרטן וסקוטים לא הולכים ביחד?

מכירים את הבדיחה על הסקוטי שמחפש את המטבע מתחת לפנס?
זו בדיחה נחמדה,
רק שהיא לא כל-כך מצחיקה.

כי הסקוטי שבבדיחה הוא בעצם עצלן, וקצת לא חכם.
המטבע נפלה במקום אחד,
והוא מחפש אותה במקום אחר,
במקום שבו הוא רגיל, במקום שיש סיכוי למצוא אותה, איפה שיש אור.

מה הסיכוי שהוא ימצא שם את המטבע שנפלה לו?                                      מתחת לפנס
סיכוי קטן.
ייתכן, מצד שני שהוא ימצא שם מטבע אחרת.
גם זה בסיכוי קטן.

איך זה קשור לריפוי סרטן?
לדעתי זה קשור מאוד,
כי זו בדיוק הגישה שלנו לריפוי סרטן, אנחנו הולכים בדרך המוכרת.

אנחנו לא שואלים את השאלות החשובות באמת,
ובעצם מתעלמים מהמקומות שבהם יש לנו אפשרות למצוא תשובות טובות.

למה אני מתכוונת?
אם הייתם מחפשים ריפוי לסרטן, נכון שהייתם הולכים ללמוד מאנשים שנרפאו והחלימו.
נכון שברור לכם שגם הרפואה יכולה ללמוד מהם.
ובוודאי זה יראה לכם מופרך אם אספר לכם שהרפואה המערבית שמטפלת בנו ובסרטן שחלינו בו לא בודקת ולא מנסה ללמוד מאלו שהחלימו, כמו גם מאלו שלא חלו.
נכון שזה נראה טיפשי?

אבל זה בדיוק מה שקורה.
מצד אחד, הרפואה המודרנית מנסה למגר את הגידול, וזה בסדר.
כי ממש לא נעים לדעת שיש בתוכי גידול שמאיים עלי,
בעיקר שלפעמים הוא גם מכאיב ויש לו פוטנציאל להתפשט לכל הגוף.
וזה מפחיד.
אז הכי ברור ובטוח זה קודם כל להוציא אותו, ואם אי-אפשר,
אז לפחות להקטין אותו. זה מובן וברור ואפילו רצוי.
והרפואה המערבית המודרנית עושה עבורנו בדיוק את זה, לשמחתנו.

אז עכשיו כשהרווחנו עוד זמן,
בואו ונלמד מה יש באלו שנרפאו והחלימו מסרטן.

נוכל גם לבדוק את אלו שנמצאו או נמצאים בקבוצת הסיכון- ולא חלו.
לידיעתכם- הרפואה המודרנית לא עושה כלום ב'שדות' האלו.
הפסיכולוגיה דווקא בדקה אותם, ומבינה,

התעלמות מפתיעה
כן, ההתעלמות מהידע ומהמחקרים ובעיקר מאלו שהצליחו- מפתיעה,

ואני בטוחה שיש אנשים היא גם מקוממת אותם.
אבל בשבילנו, אלו שרוצים להבריא זה יכול להיות מלמד מאוד להסתכל דווקא לשם,
ללמוד מהם בשבילנו, בשביל הבריאות והחיים שלנו.

אני מצאתי את המידע הזה  בספר בארני סיגל 'אהבה, רפואה וניסים'.
הניסים שעליהם מדבר בארני סיגל קורים כשאהבה נכנסת למקום שבו נמצאת בדר"כ הרפואה המערבית.
ולכן זה נס- כי הרפואה המערבית לא מבינה איך זה קרה,
והיא קוראת ל'זה'- 'נס', או 'ריפוי ספונטאני'.

אני הייתי שם כשחיפשתי תשובות לעצמי.
חיפשתי קשר בין הסרטן הראשון לשני שהיה בגוף שלי.
שניהם היו בשד, הרופאים אמרו שאין שום קשר.
חיפשתי קשר בין הבעיה שהיתה בכבד שלי, לסרטנים.
הרופאים לא ראו שום קשר.
כשאנשים התפעלו שיצאתי מכל אלו, ועוד, היה לי ברור שיצאתי.
לפעמים לא ידעתי להסביר את ה'למה' שלי, האיך היה עבורי מובן מאליו.

היום אני יודעת שה'למה' ו'האיך' שלי משותפים לכל מי שהתגבר על סרטן.
ה'למה' שלי הוא פשוט- כי רציתי לחיות.
נכון, לפעמים עבור ימים עד שחזרתי לתחושה הזו – של רצון לחיות.
היום אני יודעת שבלי הרצון הזה, אי-אפשר ל'נצח' את הסרטן.
היום אני יודעת גם שאפשר ומותר ואפילו טבעי להתמלא מיד פעם ולפעמים בייאוש.
כי זה קשה, כי זה באמת מייאש- לחיות. ומידי פעם משתלטת עלינו הפסימיות, וזה טבעי.
וטבעי זה גם לצאת ממנה, חזרה לאופטימיות, חזרה לחיים.

זה טבעי וזה אפשרי. 

היום אני מרגישה שאני גם יודעת למה היה סרטן בגוף שלי,
למה הוא חזר, ומה הסיבה לבעיה שהיתה לי בכבד, בעיה שהביאה אתי לעבור השתלת כבד.
בינתיים אני 6 שנים אחרי הסרטן האחרון, ו 11 שנים אחרי ההשתלה שאמרו לי שייתכן שאצטרך לעבור השתלה חוזרת, כי הבעיה שהיתה לי נוטה לחזור.
אצלי היא לא חזרה. כנראה שעשיתי משהו נכון.

את ה'איך' שלי אני מסכמת במילה אחת- אופטימיות. 
אבל האופטימיות הזו היא גם הכלי שמאפשר את ה'למה',
וכמובן שהיא לא תמיד פשוטה.
ומצד שני, בשבילי, היא גם זו שמרשה ומחייבת – לפעמים פסימיות ו'קצת' ייאוש.

כשהרפואה מערבית רוצה לרפא סרטן ומחלות אחרות היא באה בגישה של חצי הכוס הריקה.
ככה רובנו חיים בעולם.
זה מה שלימדו אותנו.
אני רוצה להציע גישה אחרת,
כי אני מאמינה שניתן, ובריא לחיות לפי הכוס המלאה.

היום אני מלמדת לחיות לפי הכוס המלאה,
ויש סדנא בקרוב.

עברו מכאן לפרטים עליה.