החצי הכי חשוב בדרך האופטימיות שלנו- והוא מתחיל ב פ'

בעוד רגע נסיים הטיול את האופטימי הקצר שלנו יחד.
אני מקוה שהצלחתי לתת לך טעימה טעימה מהעולם האופטימי שלי,
ואולי אפילו החלטת שתיצטרפי אלי להמשך הדרך.

לפני הצעד האחרון, מחר.
חשוב לי להדגיש שכשאנחנו בונים מבנה,
כמו גם יכולת, יכולות אופטימיות,
חשוב שמצד אחד נחזק ונעצים אותו.IMG_1568
ומהצד השני,
נשים לב שאנחנו מקטינים דברים שיכולים להחליש את המבנה שאנחנו בונים.

עד עכשיו העצמנו את האופטימיות שלנו.
היום אני רוצה להציע לך לבנות יכולת שתחסום בחירות ורגשות פסימיים.
החלטתי להוסיף עוד חצי צעד חשוב.
חצי הצעד הזה הוא אחת הדרכים היחודייות שלי,
לחיזוק האופטימיות.
אני מקוה שגם את תאמצי אותו, לשלך.

אספר סיפור קצר על עצמי:
לפעמים חשבתי שלועגים לי.
לפעמים נעלבתי כשאחרים התלהבו מהיכולת הילדותית שלי.
היכולת למצוא דברים קטנים,
היכולת לאתר יופי ופלא כך סתם בהליכה על שביל.
מהיכולת להתפלא, להתלהב.
מהיכולת לשים לב.

רק לאחרונה הבנתי שהיכולת הזו חיזקה ומחזקת אותי.
רק לאחרונה הבנתי שהרב אנשים יכולים להנות בעצמם מיכולת כזו.
היכולת להתפלא.

הנה איך:

נסי להיזכר בסיטואציות שבהן אין שמץ של פסימיות.
קחי רגע ארוך,
ועיצמי את עינייך.

הצלחת?
(אני לרוב לא מצליחה במשימות כאלו….)
בשבילי רגעים כאלו קיימים אצל ילדים,
מול טבע מפעים,
ומול פילאי העולם ויכולות האנושיות.
כן, גם טכנולוגיה ואומנות.
אני מתכוונת לפליאה.

אסביר:
ילדים, בעיקר כשהם קטנים, עדיין מלאים בהתפעלות.
כל דבר עבורם הוא חדש,
הכל מעורר שאלות:
איך?
למה?
ושוב איך?
שום דבר לא מובן מאליו.
גם אם נתקלו בו כבר, הם יתלהבו ממנו.
וגם אנחנו כתיירים, בארץ אחרת, מול הרים נישאים.
ואפשר, ורצוי גם בבית שלנו,
מול ציפורים שנודדות או שרות בחלון,
כשהירוק עולה אחרי הגשם,
כשהקיץ מתחיל והצבעים משתנים.
או כשיש לנו אורח ואנחנו ואנחנו מראים לו את הבית שלנו, על יופיו, יחודיו (!) ופלאיו.
ויום יום- לשים לב,
לפשוט, ליום-יומי, ולמיוחד.
בכל דבר יש יחוד.
אנחנו פוגשים אותו לפעמים כשמישהו מספר לנו על היכולות של החיה הזו,
על הנדידה הפילאית של הציפור הזו.
על מנגנון הרביה של הצמח הזה.

הם קיימים מסביבנו,
וגם בפילאי הגוף שלנו,
היכולות הטכנולוגיות שמקיפות אותנו,
ומזמינות אותנו לשים לב אליהן, להתפלא,
כמו שנראו לנו בפעם הראשונה.

וכשאנחנו חשים פליאה,
הגוף שלנו בוודאי מוצף בהורמונים טובים ונעימים.
כשאנחנו חשים פליאה,
אין בגוף ובנפש שלנו מקום לרגש שלילי,
כי בחרנו לראות, לשים לב למיוחד, ליפה,
והוא שמחזיר לנו חזרה תחושה מופלאה,
לפעמים תחושה של פלא.
ובחירה שלילית, רגש שלילי, לא יכול להיכנס.

כן, פליאה היא חיסון בטוח ומלא בפני כל רגש שלילי, בפני פסימיות.
ואפשר לתרגל פליאה מול הדבר הכי באנאלי.
לתהות עליו, על איך נוצר,
על מי שהגה את הרעיון,
על ההצלחה, על הכישלונות, והתקווה שהיו בדרך.
על הדרך.

אני ממליצה לך לשים תזכורת לתירגול פליאה.
מול שולחן הכתיבה,
מול השמים, מול השקט.
להתמלא בפליאה,
ביופי, בחד פעמיות.
לשאול את עצמנו 'איך',
להשאיר את הציניות והספק, ולפתוח עיניים, ראש, אף ואוזניים,
ולפתוח את הלב ולשים אותו, לרגע או יותר, להרגיש.
ולהתפלא.

שתפו אותי!

הגעתם לצעד במקרה,
ולא מכירים את חמשת הצעדים לחשיבה אופטימית אפקטיבית?
אתם יכולים להצטרף אלינו מכאן,
לקבל למייל שלכם את כוווולם,
ועוד,

להתראות בפלאות הבאות, חגית

לקריאת פוסט נוסף בנושא דומה- התלהבות.

לראות את חצי הכוס המלאה, ליישם אופטימיות בימים קשים

יש הרבה שאומרים שהחוכמה היא להיות אופטימיים כשנראה שאין סיבה לאופטימיות.
ואז שואלים אותי איך, אם הם לא יצאו כבר מההרצאה, אחרי שכעסו על איך אני מעיזה לדבר על חיים טובים ואופטימיות כשמסביב….. אתם יודעים.

ואני מרשה לעצמי להמשיך ולדבר, כי אני יודעת שהייתי אופטימית במקומות שהמון אנשים לא מעיזים, וראיתי את היתרונות ואני יודעת שאפשר ושממש-ממש כדאי. בזכות כל אלו אני יודעת להביא את עצמי למקום שבו אני יודעת 'יהיה בסדר'

מכאן אחר-כך תכנסו לסרטון ביוטיוב ותוכלו לראות בו ולשמוע מעט ממה שאני מכירה כחיים.

ולמי שמבין שהאופטימיות היא שמוציאה אותנו בחיים ומוציאה מאיתנו את הטוב שבנו בכל מצב ובעיקר כשקשה, השאלה היא איך.

ועוד רגע לפני ה'איך' אזכיר לכם שמידי פעם אנחנו שומעים מישהו שעבר חוויה קשה, שאומר: 'קיבלתי פרופורציות. עכשיו אני יודע מה חשוב בחיים'.

אני רוצה להביא את האפשרות לקבל פרופורציות לפני שקורה משהו שיזעזע את חיינו.

אז בואו נראה מה עובר על מי שאמר את המשפט שציטטתי. מה בעצם קורה לו?

תעצמו רגע עיניים.

תענו לעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

אני מתכוונת לכך שהוא מתחיל לתת חשיבות שונה לדברים השונים. אם קודם היו דברים 'קטנים' שהרגיזו אותו, עכשיו הוא יודע לסלוח עליהם. לעצמו או לסובבים אותו.
ומצד שני, הוא מצליח להגדיל ולתת יותר מקום וחשיבות ומשקל, ועוד ועוד לדברים שקודם התייחס אליהם מעט. זה כבר אישי.

אז קחו דקה או שתיים ותרגלו חשיבה חיובית לפני שהגעתם למקום שבו אתם מרגישים שאתם עם 'הגב לקיר', כי זו מיומנות.
אם אתם אוהבים ויזואליה, תוכלו לקחת דף ועט, ולעשות טבלא ולרשום בצד אחד את הדברים הטובים, ובצד השני את הדברים השליליים. תנו להם מספרים, ע"פ המשקל שלהם. תדאגו שיהיו יותר דברים, או בעלי משקל גדול יותר בצד שאתם מעדיפים להיות בו.
אני מניחה שזה הצד של המחשבות החיוביות.
והנה צעדתם עוד צעד ויש לכם עוד מיומנות מתחום הפסיכולוגיה החיובית.

זו אחת הדרכים להפחית דאגה, וזו גם דרך טובה ביותר לשנות דפוסי חשיבה.
לקבל את הפרופורציות שטובות לכם ולחייכם.
ובאמת להצליח לחזור ולהיות אופטימיים גם בימים הקשים יותר.

אשמח לשמוע את התנסויותיכם,                                             

בהצלחה
ולהתראות באתר בוקר של שלוש זריחות

מתחילים ללמוד אופטימיות

ייתכן ואתה הולך איתי כבר כמה שנים, ייתכן ורק עכשיו הצטרפת.
הרבה מצטרפים אלי בימים האחרונים. כי סיפרתי שמשהו טוב הולך לקרות.
זה לא מובן מאליו בכלל לא, למען האמת, עבור הרבה שנים, שנים שפגשתי בהן הרבה אנשים.
חלקם אמרו שאני חייבת,
אחרים אמרו שאני צריכה,
נוספים אמרו שאני כבר עושה את זה,
שאני דוגמא והשראה וגיבורה.
ואני עניתי, וידעתי: כן, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום.
זה מה שעניתי, בהתחלה וגם בהמשך.
עשיתי את מה שהיה לי ברור שכולם עושים, חייתי כמו שהיה לי ברור שכולם חיים.
כי כולם רוצים לחיות, החיים הם כייף, יש בהם רגעים נהדרים והם דבר נפלא. לא מובן מאליו שנולדים,
מובן מאליו שכולם חיים כמוני, רואים כמוני את החיים.
לי יש המון תוכניות ואני חייה וממשיכה לחיות כי אני יודעת שיום אחד הם יתממשו, ואחר-כך יתממשו עוד תוכניות שאני נהנית לתכנן.
מתי שהוא, משהו בי הבין שזה לא כך לכולם, שלא כולם מקבלים את החיים ואת ההזדמנויות שהם מציעים לנו, כדבר שאנחנו חייבים לעצמנו. כי נולדנו, את זה אני אמרת היום, כן: נולדנו- אז בואו נהנה !
לפני שבע שנים התחלתי לספר את הסיפור שלי בהרצאות. ולאט לאט נזכרתי בעוד דברים שקרו, בתחושות שהיו לי, שאלתי חברים. אבל רק סיפרתי, כן, סיפרתי כאילו הכל קרה למישהו אחר. בעיה בכבד שבסוף תיהיה השתלת כבד וסרטן ועוד סרטן ועוד סרטן ואת כל מה שביניהם. אני עברתי אותם מהר, ולא ממש ניסיתי להיזכר איך זה היה ומה היה. קפצתי מיד לדברים הנוספים שידעתי שהחיים מאפשרים לי.
אז מידי פעם אמרו לי: את מאוד אופטימית! את ממש מלמדת אופטימיות! את צריכה ללמד אופטימיות!
והייתי בטוחה ש:
א.      אין בי שום דבר מיוחד. אני רוצה לחיות ועושה את כל מה שצריך כדי ליהנות מהם ולהיות.
ב.      אי-אפשר ללמד אופטימיות.

ואז התחלתי לשמוע את זה מעוד ועוד אנשים. אנשים שאמרתי לעצמי שמה שעברתי זה כלום לעומת מה שהם עברו, אבל גם הם אמרו לי: למדתי ממך ! הורים ששכלו בן. ועוד הרבה אחרים.
עדיין לא הבנתי לגמרי מה אני עושה,אבל אני יודעת שאני עודה טוב להרבה אנשים.
אני אוהבת את מה שאני עושה, אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה:
מלמדת אנשים לראות את הצד הטוב והיפה שבחיים.
מלמדת אנשים להאמין בעצמם, ולדעת שיש בכוחם וביכולתם ליצור לעצמם את הידיעה ובטחון –שהכל יהיה בסדר.
כן, זו המהות של להיות אופטימיים.
וזה אחד מהיתרונות הנהדרים של האופטימיות.
כן! בקרוב אפתח את הקורס הראשון לאופטימיות.
כן: אני יודעת שייתכן וזו הפעם הראשונה שאת שומעת על אפשרות כזו, אבל זה אפשרי ויתכן, כי אופטימיות ניתן ללמוד, ובוודאי שכדאי, בימים הקרובים אפרסם עוד סיבות שבזכותן כדאי לכולנו להוסיף אופטימיות לחיים שלנו.
פרטים נוספים יפורסמו בקרוב.
יש לכולנו למה לצפות!
כדי שאדע שהייתם כאן- השאירו את שמכם כאן

איך ולמה כדאי להיות אופטימיים דווקא בזמנים של חוסר וודאות

אני יודעת שישנם כאלו שעבורם זה מופרך לדבר על אופטימיות עכשיו:
כי הנה ממש עכשיו העולם סביבנו מתמוטט ואין לנו מושג מה הולך להיות !
הפתרון עבורם : דאגה וחרדה.
(וזה קורה סביבנו לפחות פעם בשבוע).
למי שרוצה דווקא עכשיו להימנע מחרדה ודאגות, כי הוא מבין שזה לא עושה לו טוב:
אז הדבר  הראשון שאני רוצה להציע הוא תרגיל מחשבתי שיעזור לכם להסיר את הדאגות ולהקטין, אם לא לנטרל לגמרי, את החרדות:
עד כמה הדברים שקורים עכשיו במצרים משפיעים על חייכם עכשיו ?
(שוב כרגע במצרים, אך השתמשו באותן שאלות לגבי כל ארוע שגורם לכם לדאגה).
נכון החדשות מדברות, ומספרות, ומסבירות, כל הזמן, כל מה קורה שם.
נכון: בעיקר יש באלאגן גדול. רק שעלינו כאן בארץ זה עדיין לא משפיע, וגם שישתנו שם החיים יעבור עוד זמן רב עד שאנחנו כאן נרגיש את ההשפעה, ואולי זה בכלל לא יקרה.
אז דבר ראשון: אנחנו מרחיקים מאיתנו את המאורעות, כי הם באמת רחוקים מאיתנו.
שאלה שנייה: עד כמה את או אתה יכולים להשפיע על המאורעות האלו?
רוב האנשים שאני מכירה יכולים להשפיע מעט מאוד, כלומר בכלל לא, אנחנו כאן, בישראל, וזה קורה שם, במצרים, וזה רחוק, ואין לנו שום השפעה. טוב, בזה לא חידשתי, אבל מה שחשוב יותר:
עד כמה הדאגה שלי עוזרת ולמי? כי הרי ברור שדאגה לא משפיעה על מה שקורה,  'על המצב'.
אנחנו נוטים לדאוג כשההשפעה שלנו על התרחשויות מועטה, (אם זה במצרים או מה קורה לבני משפחה וקרובים).

הדאגה שלנו הרי לא משנה את מה שיקרה !
הדאגה שלנו רק משפיעה לרעה על איכות החיים, מצב הרוח והמערכת החיסונית- שלנו.
הרי ברור שאין לדאגה שלנו שום-השפעה על הדברים שרחוקים מאיתנו.
אז איך מפסיקים לדאוג ?
כתבתי על כך בסעיפים 17 ו 18, במדריך לאופטימיות מיד ולתמיד. (קישור למדריך בסוף הפוסט)
לדאוג זה בעצם לקחת אחריות על מה שאיננו באחריותי ושלא יכול להיות בשליטתי.
אני יכולה לדאוג למישהו, או לדאוג בגלל משהו, בשני המקרים הדאגה שלי לא תשנה את המצב,
ורק תפגע בי, הדאגה לא תיתן לי מנוחה ואפילו תדיר שינה מעיני ותשפיע ממש על המצב הגופני שלי.
וכזה קורה: אני יכולה לשים לב מה קורה לי, ולהבין: שממש לא כדאי לי להיכנס לזה, וממש כדאי לי לצאת מזה כמה שיותר מהר.
נכון, זה יכול להיות תרגיל לא-קל, אך זה בוודאי תרגיל חשוב שמוסיף בריאות, ומומלץ :
כשאין לי שליטה והשפעה: אמנע מלשמוע חדשות ולראות טלוויזיה.
ואתרכז בדברים שיש לי שליטה עליהם, העבודה שלי, אקרא ספר, אעשה פעילות גופנית, אפגש עם חברים שמעדיפים לכבות טלוויזיה.

ואז לקחת את האחריות חזרה רק לדברים שיש לי אפשרות לשנות ולהשפיע עליהם.
החשיבה האופטימית שלי מובילה אותי לראות דברים כמו שהם:

להכיר בעובדה שעד שדברים יגיעו אלי- יעבור זמן.
ועד אז: המון יכול להשתנות, אז למה לדאוג מהדברים כמו שהם עכשיו, כשבטוח שהם עומדים להשתנות.
ובעיקר: אני יודעת שאני לא לבד. מה שיקרה בעולם שלי זה מה שיקרה בעולם של אנשים אחרים, זה מה שיקרה בעולם שלכם,וביחד אנחנו בטוח נסתדר !
ואני גם סומכת על מי שמנהל את העיניינים, זה כדאי לי !

וכשנהיה כולנו אופטימיים, נוכל להנות יותר רגשות חיוביים בחלקים גדולים יותר של הזמן,
כשנהיה כולנו אופטימיים נדע לבחון את המצב ולמצוא בו את הצדדים והמקומות בהם נוכל לבטא את היתרון שלנו, נוכל להשתמש ביכולות ובכישורים שלנו ולמצוא הזדמנות במקום שפסימיים יראו בו איום.
כי בכל מצב יש הזדמנות.

אם עדיין לא ראית וקראת את המדריך לאיפטימיות מיד ולתמיד, הקלק על הקישור למטה, הזן שם ואי-מייל הומדריך אצלך מיד:לקבלת המדריך לאופטימיות מיד ולתמיד

האומץ להפוך את השקט לברירת מחדל

גם אצלי מוזיקה היא ברירת המחדל.
אחרי שניסיתי את התחנות ברדיו, ואפילו טליזיה
רק אז אני  בוחרת בשקט.

ואני בעצם נהנית מהשקט הזה.
מגיל צעיר אהבתי את השקט ומי שהיה לידי הסתכל עלי בחוסר אמון ובחוסר הבנה.
פשוט שכבתי לי על הגב.  בשקט.

ועכשיו, בכל פעם מחדש,  כשאני נכנסת הביתה, נכנסת לאוטו, כשאני  לבד, כשאנחנו ביחד,  מוזיקה או טלוויזיה הן ברירות המחדל.  ורק במחשבה שניה אני בוחרת בשקט.
רק בפעמים נדירות אני יודעת מיד- יש לי אומץ לשמוע את השקט.

האם גם אתם כמוני?
מוזיקה היא נהדרת. אפשר לשמוע מוזיקה בכל זמן ומקום. וכל הזמן מסביב עושים עוד ועוד מוזיקה נהדרת. וכייף להנות ממנה בבית, באוטו, בחדר כושר, בהליכה בים, כשרצים בפארק.

והאם גם לכם מגיע הרגע שבו אתם מעיזים להפסיק את המוזיקה ולהיות בשקט?

כי אפשר לנסות לכבות הכל ולהיות עם עצמנו,  בשקט עם עצמנו.
בפעם הראשונה ובוודאי שבשנייה, זה יהיה קצת לא נוח ולפעמים מביך.
ואז?
זה תלוי בך.

בשקט אני שומעת את המחשבות שלי.
אני יודעת שיש לי אומץ וסקרנות לשמוע אותן, לדבר איתן. ולפעמים לא.
לדעתי האומץ לשמוע את המחשבות הוא ההבדל בין 'להיות לבד' ל'להיות בודד'.

כי הבדידות גדולה מהלבד.
כשאני לבד וטוב לי- אני נהנית מחברת מי שאני איתו- מחברתי!
כשאני בודדה, לא אהנה מחברתו של אף-אחד, גם לא מחברתי שלי.
כשנעים לי עם עצמי- לעולם לא אהיה בודדה.

והשקט הוא הדרך שלי להכיר את עצמי,
כך שגם כשאהיה לבד- לעולם לא אהיה בודדה.

להיות סופר אנוכיים ואקסטרא נחמדים!

זה נראה פרדוקס, ולמרות זאת- זה אפשרי וכדאי.

מצאתי את זה בעצמי, כלומר -בתוך עצמי. מאז זה אחד הדברים שמדריכים אותי.

אף פעם לא הייתי מאלו שמוציאים מילים לא יפות מהפה, אני לא מאלו שמקללים. אבל עד לפני כמה שנים היה קורה שהייתי מוציאה קללה מהפה, עד שפעם אחת הרגשתי את זה, הרגשתי מה קרה לי בגוף כשאמרתי את הקללה. זו לא היתה הרגשה טובה.

והחלטתי שלא אעשה את זה יותר לעצמי. החלטתי שלא אקלל בכלל, ולא אגיד מילים לא יפות ולא נעימות. וזה קודם כל בשביל עצמי. אני משתדלת ולרוב מאוד מצליחה.

הרי למילים יש כח, ועוצמה, ואנחנו מאוד שמחים שיש להן את אלו.

כשאומרים לנו מילה טובה, כשמשבחים אותנ ומחמיאים לנו- נעים לנו!

אנחנו אוהבים את התחושה הזו, זו בסך-הכל מילה טובה שעשתה לנו טוב, מילה הרי יכולה להפוף לנו לגמרי את התחושה ואת מצב הרוח. בסך-הכל מילה!

וכמובן, וטבעי שאם המילה היא שלילית- היא תעשה לנו את אותו הדבר. מילה שלילית- תגרום לנו לרגש שלילי.

מה שמעניין שגם שאנחנו אומרים דברים רעים על אחרים- התחושה שלנו מושפעת ממה שאמרנו על מישהו אחר. הרי אם קיללתי מי ששמע את המילה, גם אם היא נאמרה בלב שלו- זה אני. לרוב הרי מי שאמרתי עליו משהו רע- בכלל לא שמע!

בכביש, למלשל, כשמישהו חותך אותי, לדוגמא- אני מדברת איתו, (הוא לא שומע), ומסבירה לו מה הוא עשה. יותר טוב לי ככה.

ולכן אני בטוחה שכל אחד יכול! גם את! גם אתה!

תחשבו על עצמכם, תעשו רק את מה שעושה לכם טוב.

אז אתם כבר מבינים איך זה יעשה טוב לאחרים!

וכמה טוב להיות אנוכיים, לחשוב על עצמנו, ולעשות טוב לאחרים.

בהצלחה, חגית

לקבלת המדריך המלא לאופטימיות מיד ולתמיד (בקרוב)

איך להוסיף בריאות בלחיצת כפתור אחת

 

וחשבתי לקרוא לפוסט: פוסט לימים מיוחדים.

אז אמרתי לעצמי- מזמן לא היה יום כזה, ולאנשים סיבה טובה להיצמד לחדשות.

ועוד אמרתי לעצמי- אני אכתוב את זה מראש, וכל אחד יוכל להזכיר לעצמו ביום ובימים שמתאימים לו.

ואז שמעתי חדשות.

התברר לי שהיום מיוחד, יום מתאים לקרוא את הפוסט שלי- על חדשות.

כי אתמול קרה משהו, נכון ממש מזעזע.

למה אני צריכה לשמוע את זה?

ובעיקר כמה אני צריכה לשמוע את זה?

אני? ממש מעט. מיד זה עושה לי תחושה לא טובה, ואני מעבירה למוזיקה.

ואתה?

והבוקר גם, תאונה.

כמה פעמים לשמוע על זה?

וכמה פירושים ופרשניות והערכות והשערות, והמון דברים שאומרים אנשים שבעצם לא יודעים,

והמשפחות שבוכות?

למה אני צריכה לשמוע את זה? וכמה?

בשבילי גם פעם אחת יכולה להיות יותר מידי.

אז אני אנוכית. אני חשבת רק על עצמי, ומה הכי נעים לי ובריא.

וממש לא נעים לי לשמוע שוב ושוב פירושים ופרשניות והערכות והשערות, והמון דברים שאומרים אנשים שבעצם לא יודעים,ואת המשפחות שבוכות.

אז תחשבו על עצמכם.

ואם אתם לא בטוחים. תעצרו ותרגישו.

זה עושה לכם טוב?

נכון?

תעבירו למוזיקה. או לשקט.

זה גם הרבה יותר בריא.

להצטרפות לרשימת התפוצה

סיפור אמיתי: איך יחזירו לי כסף למרות שהטעות שעשיתי, ואיך גם אתם יכולים

מה עושים כשקונים כרטיס הלוך וחזור לרכבת וזורקים אותו לפח המיחזור- (בודאי: רק למחזור)  אחרי שמשתמשים בו רק לכיוון אחד?

מה הייתם עושים?

קודם כל שיתפתי את מי שהיה לידי בשטות שעשיתי ואז קניתי עוד כרטיס, כי ככמובך, רציתי לחזור הביתה.

וכשהגעתי חזרה לנהריה, אמרתי לעצמי: אני אבקש.

אז פניתי לאורן, מנהל התחנה, ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעזור לי.

הוא ענה בלבביות שמחה: "אני תמיד אוהב לעזור לאנשים".

סיפרתי לו ש"זרקתי את הכרטיס אחרי הלוך ולפני שהשתמשתי בו להלוך,

ושקניתי עוד כרטיס, כי רציתי לחזור הביתה.

ואת שני הכרטיסים קניתי עם כרטיס אשראי", אמרתי, "ואולי הם יסכימו להחזיר לי כסף, כי קניתי שלוש נסיעות ונסעתי רק שתיים?", ביקשתי.

והוא ענה: "בוודאי! בואי עם הכרטיס אשראי, נראה ששילמת על שלוש נסיעות ביום אחד, וניתן לך כרטיס זיכוי".

ואני: ניתרתי משמחה!  יש!!!

כי העזתי לבקש, וקיבלתי חזרה נחמדות, ואקבל גם כרטיס.

זכיתי פעמיים לפחות. כי אורן יכול היה גם לא להאמין לי.

מה הבעיה לתת למישהו את הכרטיס ולספר סיפור? אבל אז אני לא הייתי מאמינה לעצמי ולא הייתי מעיזה לבקש.

אז מה אפשר לעשות תמיד: להעיז ולבקש.

כן, במקרה הזה כרטיס אשראי עוזר. אבל לא תמיד זה כסף ותשלומים.

עכשיו אני שמחה לספר שלא הפסדתי אלא הרווחתי נחמדות ורצון לעזור, ואקבל חזרה גם את מחיר הכרטיס שזרקתי.

וכמובן: תודה לאורן, מנהל תחנת הרכבת בנהריה, על הנחמדות.

להצטרפות לרשימת התפוצה

ללמד אופטימיות? ההתחלה

האת האמת?

הרעיון בכלל לא שלי.

לחצו עלי.

באמת.

ואז אמרו: הנה! השם שלך. והטוב שהיה שאז כבר התרגלתי לשם שלי.

אחזור להתחלה….כשהייתי ילדה קטנה הרגשתי שהשם שלי שונה מידי. רציתי שם משפחה כמו של ילדים אחרים. שם קצר וישראלי, כמו מור, באר,אדר. ומאיפה סימן-טוב הזה? הוא לא דומה לכלום. לא אהבתי אותו.

הייתי חותמת: חגית נשר. נשר זה שם הקבוצה שלנו, בקיבוץ. קבוצת נשר.

 

כשטיילתי פעם בין בית שמש לבית גוברין, בחבל עדולם. אמרתי לעצמי שמתי-שהוא אני אחליף את 'סימן-טוב' ב'עדולם', עדולם, עדולם, עדולם. יפה, נכון?

 

וכשגרתי בתל-אביב, אחרי שגנבו לי את האופניים הראשונים, נכנסתי לחנות לאופניים משומשים, זו שהיתה ליד הבימה. אולי היא עדיין שם. ובחרתי לעצמי אופניים. (אופס! בחרתי אופניים ורודים). נתתי למוכר את כרטיס האשראי, והוא מסתכל עליו ואומר:

חגית סימן-טוב. איזה שם אופטימי!

ואני הייתי רגילה ששואלים אותי אם אני קרובת-משפחה של סימן-טוב מ'עברית בסימן-טוב'. סדרה ללמוד עברית עם דודיק סמדר. בשנות ה 70, נדמה לי. הוא היה מורה דרך שמלמד עברית על הדרך. וגם אני כבר הייתי מורת דרך מוסמכת, באמת.

הצחיק אותי שאנשים חשבו שהוא באמת מורה דרך ולא ידעו, או שנסחפו עם הדמות, שהוא בעצם שחקן.

והנה, פתאום, מוכר האופניים, מגלה לי דבר חדש על השם שלי שהיה צמוד אלי כל השנים האלו, 30 בערך. ואני בכלל לא שמתי-לב.

 

עם הזמן התרגלתי לשם שלי, וכשהתחלתי לספר לאנשים את הסיפור שלי, היו הרבה שאמרו: את צריכה לעשות מזה הרצאה, לכתוב ספר, את ממש מלמדת אופטימיות.

וחשבתי שאי-אפשר ללמד אופטימיות.

ואז בא שי, ונשאר מספיק זמן כדי לשכנע אותי, (הוא לא היה לבד) והתחלתי, להרצות, וללמד אופטימיות.

להיות חגית סימן-טוב,

 

וסגרתי מעגל: רציתי להשאיר סימן בעולם, והנה, הסימן שלי הוא סימן-טוב

אז האם אפשר ללמד אופטימיות? כן. אפשר, איך?

בשבוע הבא!

בינתיים:  הכנסו לאתר שלי.