למה לי אופטימיות עכשיו? ובכלל- חלק א

גם אני לא נולדתי אופטימית,
אז כמו אחרים שהחליטו שאופטימיות היא הדרך הטובה יותר עבורם,
מבינים ומרגישים למה אופטימיות טובה יותר.

מה היא אופטימיות? שמחה ששון וגילה
זוהי גישה לחיים הרואה בעולם מקום טוב מיסודו, (ויקיפדיה)
ואני משלימה: אופטימי גם יודע שיצר לב האדם טוב מנעוריו.
כלומר שהכוונות של רובנו, רוב הזמן, הן טובות.

אני מדברת על חשיבה אופטימית כי אצלי האופטימיות היא בחירה,
וכיוון שאני לא אופטימית מטבעי, לימדתי את עצמי 'לחשוב אופטימי',
ואימצתי אסטרטגיה אופטימית כגישה לחיים, לחיים שלדעתי הם טובים יותר.
ובמאמר הקצר הזה אני רוצה לספר על כמה מהדברים הטובים שחשיבה אופטימית מעניקה לנו.
כאמור, היום החצי הראשון.

1. רק בחירה בגישה אופטימית מאפשרת לנו להרגיש טוב, כי אופטימיות היא הבסיס לכל הרגשות החיוביים. רק כשאנחנו אופטימיים נוכל לחוש שמחה, סיפוק, תקוה, שלוה. בחירה בפסימיות תעלה בנו, תמיד, רגשות הפוכים, שליליים.

  1. 2. רק אופטימיות מאפשרת לנו לראות את הצד הטוב שבדברים. גם כשזה קשה רק אופטימים מסוגלים. פסימיים מתקשים לראות את הדברים הטובים אפילו כשקורים להם דברים טובים.
  2. 3. האופטימיות מאפשרת לנו לחוש תקוה, ותקוה היא רגש שחיוני לחיים בכלל, ובמצבים קשים בפרט. רק כאופטימיים אנחנו גם יודעים שבידנו הכלים והיכולות לעשות שאכן כך יהיה טוב ושהתקווה תתגשם.
  3. 4. הרגשות חיוביים מאפשרים לנו להשתמש ואף להרחיב את היכולות האינטלקטואליות, הפיזיות והחברתיות שלנו.
  4. 5. רגשות חיוביים בונים לנו רזרבות של משאבים בהן נוכל להשתמש כשמופיעה מולנו הזדמנות או מופיע איום ובעצם בכל רגע של משבר. חשיבה אופטימית ואופטימיות בכלל פותחות אותנו לרעיונות חדשים ולחוויות חדשות.
  5. 6. אנשים אופטימיים הם אנשים מצליחים יותר.
  6. 7. כאשר אנחנו במצב רוח חיובי (שנובע מאופטימיות שבחרנו לעצמנו), אנשים מחבבים אותנו יותר, קל יותר ליצור ידידויות, חברויות ואפילו…..לאהוב. יותר
  7. על 8 היתרונות הנוספים. בפעם הבאה.

תשמעו סיפור,

זה היה בפעם השניה שאמר לי שיש סרטן בשד שלי.
הייתי שנה אחרי השתלת הכבד, ושנתיים אחרי הסרטן הראשון וכבר בלי שד אחד.
עדיין היו לי המון תוכניות, תוכניות מפעם ותוכניות חדשות,
והנה: שוב פעם אומר לי רופא- יש לך סרטן.
דיייי! מתי כבר אוכל להתחיל לחיות?!

3-4 ימים הייתי כמו זומבי.
בכיתי כל הזמן. בבית במיטה, בשבילי הקיבוץ. כל-כך נמאס לי כבר. רציתי שהכל כבר יגמר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הייתי מיואשת כל-כך, הרגשתי כמו איוב. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. בכיתי והסתגרתי. ובכיתי.
ואז, בצהרי היום הרביעי, כשאני שוכבת על קצה המיטה, והרגליים על הרצפה, מנגבת עוד דמעות, פתאום אמרתי לעצמי:
אם אמשיך ככה לא אגיע לאן שאני רוצה להגיע!
ולאן אני רוצה להגיע ידעתי כבר שנים.
בתוך שנייה, קמתי, שטפתי פנים, וירדתי לחדר כושר.

בהרבה הרצאות שאלו אותי: "איך עשית את זה?"
בהתחלה לא ידעתי, היום אני כבר יודעת, קודם כל היו לי מטרות שרציתי להשיג:
עליהן סיפרתי לכם לפני כמה ימים.
להיות מורת-דרך, לראות את האוורסט, לכתוב ספר,
להשתתף באולימפיאדה.
אבל באותו הרגע לא ממשך זכרתי אותן, זכרתי תחושה של להיות 'במצב צבירה' אחר.
זכרתי שאפשר להרגיש אחרת,
להיות בתוך 'מצב צבירה' של יוזמה ועשייה ואחריות אישית.
ההפך מייאוש .

אני מאמינה שאופטימיות אף פעם לא יכולה להיות הבחירה הראשונה שלנו.
כי כשמשהו קורה אנחנו מבינים מיד שהחיים שלנו הולכים להשתנות,
שמה שתיכננו, יקרה אחרת, אם בכלל, והידיעה הזו מכווצת אותנו.
מפחד, מחוסר וודאות, מדאגה שזוחלת פנימה, מקפיאה.

זה משהו שטבוע בנו משחר ימינו כיצורים.
וזה תרם ותורם להישרדות שלנו. אבל אם לא היינו 'ממציאים' את האופטימיות היינו נשארים אי-שם בסאוונה, אולי קופי אדם, אולי פחות.
כי כשמישהו, אחת מאימותינו או אחד מאבותינו  הקדומים, הצליח להירגע מהפחד הראשוני, ש"הי, אולי יש סיכוי להרוויח מהשינוי", "ייתכן גם שדברים יתגלגלו מעכשיו לטובתינו", אנחנו בני אדם עשינו את הצעד הראשון בלקיחת אחריות על חיינו, והתחלנו להאמין שאנחנו יכולים גם לשנות את עתידנו.

מתי שהוא אז גם התחלנו לשאול שאלות, ולראות את היופי שסביבנו. לא הבנו- והכל נראה לנו כמו קסם. אלפי שנים אחר-כך, כלומר היום, אנחנו כבר מבינים קצת יותר,  אבל שמים לב הרבה פחות.

אנחנו טרודים, ממהרים, עייפים, דואגים, ובעיקר מחמיצים את היופי שסביבנו.

אחד ההבדלים בין מי שמתייאש ממה שקורה בעולם שלו
למי שמחליט לעשות למרות הייאוש הוא רמת האחריות כל אחד מהם/ מאיתנו מוכן לקחת על חייו.
אני מאלו שמוכנים לקחת כמה אחריות שאני יכולה למצוא.
ולדעתי זו הדרך הכי בריאה וטובה.
אני מאמינה שבחיים שלי אני יכולה לשנות הכל.
אבל רק אם וכשאקח אחריות.
לכן, אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיי, מה אני רוצה שיקרה בהם,
ואני עושה את המקסימום כדי שזה יקרה.
כמובן לא הכל בידי, אבל על מה שכן בידי- אני לוקחת אחריות.

שאלו את עצמכם- על מה עוד אני יכולה לקחת אחריות?
מה עוד אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות דברים אחרת כדי שבידי תיהיה האחריות.
יש דברים בחייכם שהם באחריות מישהו אחר?
פנו אליה או אליו, וקחו את האחריות חזרה לידיכם.
אם אתם יקרים וחשובים להם, הם יבינו ואפילו יעריכו את הצעד הזה שאתם עושים.

רוצים עזרה?
להתייעץ- כיתבו כאן, או כיתבו אליו במייל הפרטי, או התקשרו אלי.

בהצלחה, חגית