בשלב מסויים בחיי הבנתי שאני אופטימית. כי הכל יחסי בחיים. בעצם מי שמסביבי רואה אותי כאופטימית. היה לי נח לקבל את מה שהם ראו, אז הלכתי איתם. עד כדי כך הלכתי איתם עד שבשלב מסויים אפילו ראיתי את עצמי, כמורה לחשיבה אופטימית. (בעצם, כן, יש לי כמה טריקים שהופכים אותנו מפסימיים לאופטימיים. הם עובדים!)
אבל היו גם העובדות, היום יום, וביום יום שלי היו תקוות, והיו סיפורים. "ידעתי שיש לי תפקיד בעולם הזה!", היו כמה שאמרו לי את זה, ולי היה נוח לשמוע ולהפנים. כן! הרגשתי שנועדתי לגדולות, הרי אני כבר סופר-וומן בזכות הדרך שבה התגברתי על הקשיים שהיו בחיים שלי (השתלה, סרטנים), כן! אני סופר וומן", אני אצליח ואלמד אות כל העולם למה כדאי להיות אופטימיים, ואיך עושים את זה בעיקר כשהכל נראה כבר חסר טעם וסיכוי". "אני אהיה מרצה מבוקשת, אעביר סדנאות". "אנשים יקנו את הדיסק שלי".
אבל חוץ מדיבורים האלו לעצמי, לא קרה כלום. לא הרציתי, לא הנחיתי סדנאות, וכמעט לא דיברתי עליהן, לא ליוויתי אנשים ולא תמכתי, ומעט מאוד קנו את הדיסק שלי שקיבלתי עליו מחמאות ופידבקים חיוביים מכמה ברי סמכא בתחום, וכמובן מאחרים. ולמרות שכבר היה לי בן זוג כמעט 10 שנים, עדיין גרנו רחוק זה מזו, ורוב הזמן הייתי לבד, לבד ממנו ומאחרים.
ואז, הבנתי, אין הרצאות, כי אני לא משווקת, אין הרצאות ואין שום דבר אחר- כי אני לא עושה שום דבר כדי שהם יקרו. אני רק מתכננת, חולמת ומקווה. בטוחה שדברים יקרו כשיגיע הזמן.
לפני כמה חודשים התעוררתי. והיום אני עוברת את תקופת השכמה. התרגלות לחיים אחרים.
לחיים עם מוטיבציות שונות שמגיעות ממקומות שלא מגובשים עדיין. אני לומדת את עצמי, מי אני, וגם למה? מה אני רוצה? האם אני רוצה להשתנות? בשביל מה?
ואני מתחילה לעשות. מאתמול.
ואתם?
בוקר של שלוש זריחות 