הסוד שבעיניים ובלב

כל מי שלא נולד אופטימי יודע שכדי לחשוב אופטימי,
צריך להכיר את שני הצירים שעליהם ניצבת האופטימיות שלו.
כי הוא יודע שהוא בחר להיות אופטימי כי הבין שאופטימיות היא הדרך היחידה לחיות,
ויש לו לפחות סיבה מסויימת אחת שהאופטימיות שלו חיונית עבורה.
והוא מצא את האיך, שיום יום מתחזק את האופטימיות שלו.

ככה גם אני, אופטימית מבחירה.
את האיך לאופטימיות שלי אני מצאתי בזכות העיניים שלי ובזכות כישרון לתשומת לב.
הם משמשים בשבילי גם כלמה.
ואותם אני מלמדת.
הדברים שנכנסים לחיי כשאני פותחת את העיניים ושמה לב, עושים אותי אופטימית ומזינים את האופטימיות שלי.

אפשר למצוא ואתם בכל זמן, בכל מקום וכמה פעמים שרוצים.     
הם השקט, והם מוזיקה והרמוניות נפלאות.
הן מילים יפות ומקוריות וסיפור שכבר שמענו מאות פעמים.
הם ציבעי הקשת בענן, וצלילות המים.
הם אין סוף צורות הטבע הדומם, החי, הקמל והמתחדש.
הם העציץ שגדל מעט בכל יום בפתח הבית היומיומי שלי.
ונוף מיוחד ונורא-הוד מרחק חצי שעה הליכה, או 12 שעות טיסה מכאן.

הם כולם גורמים לחוש לפליאה,
ולא מותירים מקום למחשבה פסימית.
לציניות, לשיעמום, לייאוש, לכעס ולפחד, כמעט.
פליאה כמו מילד שהעולם חדש עבורו,
פליאה שכולנו, אני חושבת, חשים מול עוצמות הטבע,
כתיירים. אז אפשר להיות תיירים וילדים בכל יום.

בואו ניהיה תייריים וילדים ונמלא את ימינו פליאה!